| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2004
על חלומות ועכברים
פוסט מבולבל במקצת כמזון שלא נאפה די צורכו. אך זה יתרונו של היומן. הוא בעל קיבה חזקה ומסוגל לכל מחשבה שלי.
ארוחת בראנץ' ואני מכרסם פרוסות של לחם שרק עתה יצאו מהתנור. לא מספיק לסיים ומנות היום של ישרא מגיעות חמות לשולחני. ראשון הגיע פוסט של Pema ועוד אני מתהרהר על הפנטזיה והלבדיות שלה ושוב דופק לו הדוור עם פוסט שני שלה. שלחתי לה איזו תגובה משלי עם פירורי לחם שהפריעו לי במקלדת. (אשתדל בפעם הבאה לא לערב תגובה בטעם של פעם, אך הלחם משגע.... עוד אני מממשיך בהרהוריי ומגיע הפוסט של נוריקו ודיווח אופטימי של The Moose על הדרך הלא קלה שהוא עובר. הכול התחבר לארוחה שאולי גדולה מכפי יכולתי. איני מתכוון להתפרץ לדלת פתוחה, אך נראה לי ש-Pema פותחת צוהר בכדי שנבוא, נתכבד ואולי נחכים במשהו מסיפורה. אני לפחות מחכים ומרוגש מסיפורה-הרהוריה, למרות שרחוק אני היום מחוויה דומה. אך בסיס השאלות שעולות בפוסטים הנ"ל רלבנטי לחיי מאוד.
אך ציפתה לי היום מנה נוספת שבנתה את המסה הקריטית ללידתו של פוסט זה. בבוקרו של יום ירדתי לעיר לכמה פגישות וקפצתי לבית בעיר. בא לי להחליף את מכוניתי במכונית הקטנה יותר שחונה דרך קבע במוסך הבית. נכנסתי למכונית, סובבתי את המפתח וכלום לא התנועע. ידעתי שכבר כחודש שלא השתמשתי במכונית ומי יודע מה קרה פה. יצאתי מהמכונית, פתחתי את מכסה המנוע ועיניי סירבו למראה. פרצתי בצחוק לא נשלט. הגשש ב"היה מנוע?" כיבדו אותי בביקור. המנוע אומנם היה שם, אך הכול היה מלא בערב רב של פתיתי כבלים וחוטי חשמל. אם לא היה עצוב הייתי נהנה מהמראה האבסטרקטי המושלם.
מהר הבנתי כי מכוניתי היקרה לי כמו לכל מאצ'ו ממוצע שימשה כמקום משתה ומסיבה לעכברי העיר. עוד אני מביט במחזה קרוע החוטים הזה ו"על עכברים ואנשים" של ג'והן סטיינבק עלה במוחי הנאבק במחזה הלא נעים. בחינה שטחית של הנזק לימדה אותי משהו על עכברי מכוניות. בקידמת המכונית סעדו ליבם עכברי-עיר-אוהבי-חוטים-אדומים. בירכתיים התמקדו להם עכברי-מכוניות-מתים-על-כבלים-ראויים-לבעלי-ניבים-חדים. משמאלי ראיתי הוכחות חותכות לסעודת עכברי-מזגן-אוויר. ומימיני איך לא, עכברי-שדה-אוהבי-פסאודו-צמחים-ירוקים. בקיצור סדר במציאות העכברית שסעדה את מכוניתי והחלישה את ליבי. לשימחתי הלב עמד במחזה ולא היה זקוק לעזרה המפוקפקת של הדֶהפיברילטור.
ומה לכל זאת ולסטיינבק? כי הרגשתי כמו לֶאנִי החַלְמָן הפשוט והייצרי. אשר כמו כל עכברון, ליבו ויצרו רצים לפניו. מכונית, מאצו ואגו חברו לרצוני להביא למשפט צבאי קצר לכל עכבר ברדיוס זעמי. ומה לזאת ולפוסט של Pema? כי מקרה העכברים הפרטי שלי הראה לי כמה חלומות ופנטזיות כבודם במקומם מונח ובדרך כלל בארון, אך המציאות חזקה ודורשת תגובה מיידית ומוחשית בחיי היומיום ולחיי היומיום.
ממוריי למדתי בשיעור שלא החסרתי:
You become what you think about
ניתן להתווכח עם התפיסה הזו, אשר בבסיסה טוענת כי איבר החשיבה הוא זה שמובילנו בעקבות אור המגדלור הפרטי שלנו. וכאן לא אתווכח, רק אקבל תפיסה זו כרגע ללא עוררין. כי היא אשר לא רק הביאה אותי למקומות מִרעה משובחים, אלא לא פעם ולא פעמיים אף הצילה אותי ממלתעותיהם הנוגסות של פנטזיות וחלומות. ולשם ההבהרה, אני טיפוס חלמני ופנטזיונר עד להחריד. אך מעולם ומקווה אני שלעולם הם לא אשר ינחוני בבחירות של חיי. כי ללכת בעקבותיהם דומה לרתימת הסוסים לפני העגלה, או כמו שנהוג לומר במקומותינו: לקפוץ מעל הפופיק.
חלום ופנטזיה דומים לתוכנית מתאר עירונית. הם אינם דומים כלל לתוכנית מפורטת של בית החלומות הפנטסטי של חיינו. ובכול זאת לכולנו יש את היכולת לטעון ליכולתנו לשרטט את אותו בית עולם הקסם. כולנו בטוחים שבידינו להקרימו בעור, גידים וברוח להשיב את החלום לכדי מציאות. אז למה רובינו (ואולי כולנו) לא מוציאים את התוכניות הפנטסטיות מהכוח אל הפועל? אולי כי אנו מתכוונים למגדלור מוטעה או מטעה. אולי כי יש ראשית להכיר ברצונות ומאוויי הלב ובמיגבלות הכובלות אם נרצה או לא של חיינו, גופינו, התחייבויותינו ועוד כהנה וכהנה.
פער מרגיז ומתסכל ההולך ומעמיק כתהום עם כל שיגרה משתקת של חיינו. וכך נגזר? לאו דווקא. קצרה היריעה לפרט את האפשרויות העומדות לרשותנו ואזכיר כאן רק אפשרות אחת. האפשרות הטוענת כי ניתן לפתח מעגל קסמים לצורך עיבוד חלומות ופנטזיות. מעגל של "להרגיש (גם) עם המוח ולחשוב (גם) עם הלב". תרגיל אשר תחילתו במניעת התרדמה המשחרת לפיתחנו ובסופו מְאַזֵּן המביא לדו-שיח בין לב לדעת. האחד לומד על צורכי חברו והאחרון מכיר במיגבלות הראשון.
הארכתי יותר משציפיתי ועדיין לא רוקנתי אף מחצית מהצלחות. מנות הלבדיות וההיפרדות אף הן עדיין מחכות, מהבילות מולי. טעמם לא זר לי ומכיר את כושר הזנתם המיוחד, אך אשמור את חוויות קולינריות אלה לפוסט המשך. כי יש מחר. מקווה.
בברכת חלומות ופנטזיות מתגשמות
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
