| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2006
שׂפת רכבות
לקרוא ברכבת אמור להרגיע.
המילים שמרקדות בקצב שקשוק הרכבת.
אך בפולין, זה לא היה לי אפשרי.
השקשוק, קול טריקת הדלתות ומשרוקית הקונדוקטור מעלה תמונות.
תמונות של סיפורים.
תמונות מסרטים.
תמונות שהוטבעו בי משחר ילדותי.
לכן לקרוא ברכבת בפולין ממש לא אפשרי.
אני מביט ביושבים איתי בתא.
שתי נורווגיות בגילי.
גבר פולני שלא מפסיק ללעוס נקניק נודף ריח שום.
ואישה פולניה מטופחת שקוראת.
אך רגלה מטופפת בעצבנות.
ואני,
יהודי שנוסע לבקר סטלאג.
מהיחידים שעדיין ניתן לראות שרידים שלהם.
הרבה מחשבות שרוצות להירשם בקצב השקשוק.
הן לא מוצאות אפשרות לקפוץ מעבר לרעשים שהומים בי.
הביקור במיידאנק עשה בי שמות.
את אפר המתים אני לא מצליח להסיר משיניי.
דווקא שם הוא ננעץ.
ממלא את חוש הטעם ומעלה בי קבס.
אָזְנַי נִטְבָּעוֹת
מִתָּוִים נִרְקָּמִים
מִשַּׁוְעַת מֵאוֹת
בְּלוֹיִים בְּעֵירֻמָּם.
אני מוציא את הבלוק ומתחיל לכתוב.
מילים צרופות כאב עולות ומתיישבות על הנייר.
אלה המילים היחידות שמסוגלות להידבק מחוץ אליי.
מילים קשות שלא אעלה אותן לכאן.
המילים האלה שנכתבות הן אלה שמאפשרות לי להתגבר על החומות הענקיות שסוגרות על רצוני להכיר את שורשיי.
כי מה הם שורשים של איש אחד מול משפחתו, כאשר באוויר משייטים מיליונים של נשמות מיוסרות.
לשימחתי אני מגלה שהכתיבה מפנה מקום.
מביאה אותי מעבר לחומות הסוגרות עלי.
אני מצליח למצוא עת ולאחוז בפולין של חיים.
במקומות שם מחכים לי החיים שנגדעו לפני עשורים רבים.
פולין שמצאתי היא מקום בו המתינו לי חיים שאפשר להתחבר אליהם.
לא רק מוות וחידלון והשמדה, שהלב והמוח לא יכולים להם.
זו הייתה תקוותי לפני שנסעתי.
שאמצא את המנהרה הזו אשר בקציה יש אור חיים.
זֶה לֹא הַמַּסָּע
הָרָגִיל
הַשָּׂפָה מִשְׁתָּנָה
זו גם הסיבה מדוע החלטתי לכתוב יומן על מסעי בפולין.
כי מעבר לכל המוות והאפר שניתן להריח בתוך ענני ההיסטוריה, יש עוד חוטים. משוחררים.
למי שמחפש, למי שרוצה.
לא קל למצוא אותם.
לא קל להתחבר אליהם.
אך אפשרי הדבר.
עתה אני יודע.
כי נגעתי.
כך אני כותב ומגיע למקומות מאוד אינטימיים במסע הזה.
לפגישות עם אבא ואימא וסבא ובני דודים ודודים שאינם.
הם כמו ציפו שאבוא. הם ידעו,
שאהפוך את האבן ואראה את המילים שנכתבו שם.
מחכות להתחבר אליי גנטית.
לא קל לכתוב על זה ואת קורות הדברים.
זה שואב ממני, ממקומות מאוד עמוקים.
מייסורים של ילדות.
מתקוות של בוגר.
אך אני יודע כי אני עורך כאן מצווה עם עצמי ועם ילדיי שלי.
עורך כאן טקס יזכור של חיים עם אימא ואבא.
לכן, כמה שקשה הדבר אני רושם את הדברים ומצליח ללחוץ גם על כפתור שמור.
תודה לכם שאתם כאן איתי קוראים ומגיבים ומשתתפים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
