| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2004
נער לבן
הוא הסתכל לאחוריו וראה את הבניין הגבוה, הלבן והחצי מעוגל. השער שכה הרבה מכוניות חלפו בו, היה פתוח לרווחה ונכסף למעבר. אורי המשיך בשקט. עם הקיטבג על כתפו פסע הלאה ולא הביט שוב אל הבית הלבן. עד לפעם הבאה שלום ולא להתראות, כך הרהר ברגשי מוחו-ליבו.
עכשיו החל המוח לעבוד. היזכור היכן האוטו לירושלים, היזכור את הוריו, חבריו הטובים כל כך ואותה… היזכור את איילה. אך הנה הכל פועל כשורה. האוטו מסיעו לירושלים, ומשם נמשך הוא לחיפה. כאשר היה במבואותיה של חיפה התעורר לפתע משינה לא שינה והכיר את המקום.
צלצול אחד ואין תשובה. אורי שולה המפתח מכיסו ופתח את אותה הדירה, אשר כה אהב ושנא לא פחות, לרווחה. אף אחד אינו בנמצא. אותו הריח הטוב של ניקיון אשר אמו משאירה אחריה היה בחלל וזה היה טוב. זה היה כמעט בית. ישב על הספה, פסק את רגליו וריווח ידיו. ומה עכשיו, חולף כברק במוחו. והוא לא ידע, או פשוט לא רצה לדעת.
ושוב בא חזרה, רהיטים שבורים, אימא כלואה בחדר האורחים, והוא אך שוכב במיטה אפס-זז, עוקב אחרי עכביש דמיוני המטייל בעצלות נעימה על התיקרה. בית לבן אשר הכל בו לבן, החדרת אמת לדמו, שמיעה מטושטשת של מכשיר הקלטה. ואותו צעיר מזוקן, אשר טוב היה לשמוע את קולו השקט והחם. אך רחמים חש אורי כלפיו, כאלי אדם הנוגח ראשו בקיר, והקיר אינו נבקע ואף הטיח אינו נקלף.
לפתע הטלפון מנסר באוויר ואורי מגשש כשיכור דרכו לשפופרת. הוא לא ידע מה לומר או לשוח. הקול היה זר, בא ממרחק ואז הודע לו כי הפצע לא הגליד ובמרכזו חלל אשר לא מולא ושמט השפופרת וישב על השטיח והסתכל אל הלא-כלום אשר בינות לרגליו הכבדות.
עוד הוא יושב ומישהו מתדפק על הדלת. פותח הדלת. נערה יפהפייה, אשר יופי שקט וסוער כאחד אצור בה, עומדת, מביטה אליו כמצפה. כן?… כך אורי, והנערה מביטה ואינה אומרת דבר. דמעות מתגלגלות על לחייה הערומות, והיא פוסעת בכבדות לחדר הכניסה ואמרת מילה אחת – אתה…
אורי החל רוטט ורועד כזקן שיכור, אשר כל חייו פכר אצבעותיו ועתה משלם את המחיר הכבד. והיא מדברת על יום עצמאות אחד, על טיול נפלא סביב העולם. מקומות נידחים שם צעדו באור גדול ובתשוקה נכספת. שם למדו והכירו. שם נודע הסוד ושם זרמו שני "אני" אשר התמוססו והתמזגו לאחד.
הסיפור כה יפה, עד אשר היא היפה לא פחות, ככל שסיפורה מעפיל ועולה לפסגות, מגלגלת דמעות רבות כל כך. אולי כמספר המקומות ואולי כעוצמת היופי המצוי בסיפורה. ואורי עומד ודמו רותח בקרבו על כי לא מכיר הוא את הגיבורים ואף לא את הסיפור.
טסו במכונית הספורט הקטנה במעלה ההר אל הבית אשר הכיר וידע כל כך טוב בהזיות מכשיר ההקלטה. שם מצא איש עול ימים, יפה עיניים ורך שפתיים, אשר היא סיפרה לו כי אביה הוא. וידע כי אותו האיש הצליח בהרף שניות לבקוע מעטהו ולחדור אל הריקנות בדרך היחידה, אשר אנשי הבית הלבן נכשלו בה ימים כה ארוכים.
שעות רבות ישבו יחד. דיברו מעט, אהבו את רוך הנעורים הפצוע ואת הייאוש המתוק של בגרות, והביטו הרבה דרך מנהרות הריעות והתום אשר דרכן יוביל אלי לב ולא אלי מוח. הוא ראה בעיניים אלה פצעים ודלקות טריות המכאיבות כל כך. הוא ראה את העצים אשר כה אהב, ואת האדמה אשר הרבתה אך טובה עימו. הוא ראה טיול לאור שקיעה בעמק. הוא ראה את הואדי המוצף על גדותיו. הוא לא יכול היה לברוח או לסגת.
ספטמבר 1974
נכתב לפני שנות דור בידי נער פרחים.
מוקדש לכל אלה שקצת שוכחים אותם בימי הזיכרון ובכלל. הנערים בלבן המהלכים בין חיים למוות שנים ארוכות. כן, הייתי שם. אני בין אלה שרק צלקות סיוטים נותרו להם. הם אומנם גורם מפריע, אך לא מכריע בחיי. אחרים נקברים ונמחצים יומיום ושעה שעה תחת הוריקן הסיוטים שלהם.
רוצה היום לזכור אותם. את אותם חיים המהלכים מתים בינינו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
