| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2006
שלום לך ארץ אהובה
11 שנים השמש רצה במסלולה לאורכך ולרוחבך.
מנסה לייצר עסקים כרגיל.
ועסקי המדינה אינם כתמול שלשום.
כאילו להזכיר תרד השמש בעוד יומיים ותפגוש שוב את אותה הכיכר.
באותה השבת.
ממש כמו אז לפני 11 שנים.
אולי שוב תכסה חשרת עננים את האור.
תסתיר את התקווה.
תקווה שדועכת מאותה שבת
ועד השבת הזו.
לאיטה, בלא להרגיש.
אֲפִילוּ שֶׁהַיּוֹם
אַיִל עֲדַיִן לֹא בָּא
מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם
אֲפִילוּ שֶׁ
עָקְדוּ אוֹתְךָ
כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ
הַיּוֹם אַתָּה הֹוֶה
וּמָחָר?
לפני שנה כך שאלתי מקווה.
11 שנים מאז אותו יום ארור.
כל שנה אנו נזכרים ביום הזה.
וממשיכים עם השמש הלאה.
לא זוכרים.
ובלב פנימה כבר הפסקנו להוליך את רבין כדי שיישא את האור עבורנו.
כי הוא מת.
זכרונו דועך.
הרוצח המתועב זוכה ליותר ויותר לגיטימיות.
ואורו של רבין הולך ודועך.
ככל שהוא מתמעט, כך גוברת בי הערגה לימים שהיו.
שהייתה בהם תקווה עצומה.
כך אנו מוליכים את רבין.
שנים שהוא הילך בינינו נושא את גופו.
אייל משתרך אחריו מתוך הסבך,
ועדיין לא יודע לבוא במקומו.
בתחילה הוא הילך בינינו זקוף וגאה.
עם מסר חד וברור.
נושא אבוקת שלום.
נרות הדלקנו בעקבות הליכתו.
הולדנו דור של מדליקי נרות.
אברהם חלפי כתב:
הַלַּיְלָה נָפַל הַיָּרֵחַ
מִמְּקוֹם זָהֳרוֹ
וְאֶת אוֹרוֹ לֹא הוֹרִישׁ לְכוֹכָב
בַּמָּרוֹם.
האורות כבו.
מעט מעט נעלמו באפילה שהשתררה.
בגסיסה איטית של תקוות.
הוא נושא עדיין, את גופתו.
עייף וכפוף ובוכה.
הוא משׂרך את רגליו ודועך.
מסתיר את עיניו תחת כובע האפילה.
שלא נראה אותו כך.
עינינו סורקות ומחפשות.
אולי תקווה אחרת נפגוש.
שתדליק אור חדש בפאתי תקוותייך ארץ אהובה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
