יומני אלפוחרה

הבוקר מתחיל אצלי מוקדם. עוד לפני הזריחה אני יוצא לעבודות סביב הבית. השמירה על הקיים היא צורך פנימי עמוק בחיי. כי אני מודע לכוחן של סערות פתאומיות ולא צפויות. באשליית האדם שבי אני סבור כי אם אחזק וארבד את נחלתי, הסערה הבאה תמצא אותי שלו עם האישה שאיתי ועם עצמי.

המחסור בזמן הוליד את הגיחות הליליות של טרום זריחה. יצאתי נשכר מהשקט הזה של טרום המולת הבוקר. עם ה- Buenos dias של הרועים היורדים לעמק. עם ההתמתחויות והגניחות של בעלי החיים בתנוחת החלומות שלהם. הרגשה של סיפוק. תחושה של פה אני ופה אני חוטב עצים למדורת חיי.

סמוך ממש לזריחה כשהעולם מסיר את שמיכת הלילה, אני נכנס הביתה להכין את ארוחת הבוקר. ארוחה אנדלוסית טיפוסית של קפה וטוסטים אנדלוסים שהם שילוב מנצח של טעם וריח בתחנה זו של היום.

היום לא זקוקים לי במרפאה של רוזנה, אז לקחתי את רוזן ואריה לשיטוט של קרירות אביבית לראות מה קורה אצל השכנים. הכלבים השתעממו די מהר משיחותי הבטלות ונעלמו להם להרפתקאות הבוקר שלהם. רק אריה היה מגיח מיד פעם חסר סבלנות לחוסר המעש שלי. בינתיים התעשרה קיבתי בעוד כוסות קפה מר של בוקר, עם כמה זיתים נוטפי שמן והתעדנה לה עם מעדן חבושים צועני. במקביל, תרמילי תפח לו עם מרקחת שקדים בשום (שעבורה אני מוכן לחצות הרים), כיכר לחם בטטה נפלאה בריחה, וריבת תאנים שאת סודה מסרבת Paci לגלות לי, למרות כל תחנוניי.

לפתע, מגיח רוזן מתנשף ומקציף מולי. זה מחזה נדיר, כי רוזן הוא הכלב הכי חתולי שאני מכיר. הוא כאן רק משום שכך טוב לו. הגיע אלינו יום אחד מאיפשהו ונשאר. יצאתי אחריו והוא הובילני אל מחוץ לכפר סמוך לתהום. מקום שאני אוהב לדאות בשקיעות הכחולות-סגולות של ההרים. כמעט שהגענו לסלע השיש הגדול ואז בקע קול זעקה וחתך כבסכין צורמנית את האוויר. רוזן ואני קפאנו. עצרתי כמה שיותר קרוב לשולי התהום, מנסה להבין מאיפה ומה זה היה. עוד אני מאמץ את אוזניי ורוזן כבר זינק אחרי רוכב אופנוע הרים. מזעק אחריו בקולות אימים. שנואי נפשי, בעלי האופנועים האלה ההורסים כל חלקה טובה וחומסים כאוות ליבם הגס, רק משום שזהו כפר צוענים. קראתי לרוזן והוא נצמד לרגלי, כולו מתח וכעס.

מבעד לשיחים, בקולות מצוקה הזדחל ספק על גחונו ספק על רגליו כלב גדל מידות ושותת דם. האמת היא שלא ידעתי מה לעשות. מניסיון העבר ידעתי כי כלב פגוע עלול להיות פיראנה משוגעת. אז ישבתי והמתנתי עם רוזן לצידי שהיה עתה רגוע יותר, אך עם תערובת של חשדנות וסקרנות. לאחר כמחצית השעה נרגעה הפיראנה ממולי והתחילה ליילל כתינוק, כמו מתחננת.

הוצאתי מהתרמיל כמה שקיות פלסטיק של מיני המזונות שקיבלתי רק לפני זמן קצר ומילאתי בהן מים שזורמים עתה בכל מקום מהפשרת השלגים. פיזרתי אותן בינינו לפיראנה והמשכנו להמתין. הפיראנה לשעבר התחילה לאחר כמה דקות לזחול לשקית הראשונה ובשמחה גילתה את הנוזל שכה רצתה. את הרוב היא שפכה כי אתה צריך להיות חיה דיי מתוחכמת ללגום משקית פלסטיק. וכך זה נמשך במשך דקות ארוכות, עד שהגיע סמוך אלינו. היא קצת התבלבלה כשהבינה שרוזן לא מתכוון ללכת משם. עוד כמה דקות ומלמוליי הרכים חסרי הפשר עשו את שלהם. כשכוש קצר בזנב הבהיר לי שחמלתי פעלה את פעולתה.

אקצר ואומר כי הוא התקבל (כן, זכר הוא ולא כמו שמוחי העברי החליט) לקהילתנו הפעוטה בשמחה. עוד נכונו לו ימים רבים של ריפוי. רוזנה קבעה ששרירי רגלו האחורית שמאלית נפגעו קשה. מחר ניקחנו לווטרינר בכפר סמוך. ושמו באלפוחרה נקבע:

פיראנה,

ואיך לא?

איך שיום מתחיל ולאן הוא מושך אותך. כמו שכתבתי לפני כשבוע באחת מתגובותיי: החיים הם פסיפס של קטעי נתיבים וכל יום אנו מצטלבים בפסיעותינו החששניות עם קטעי פסיפס חדשים. יש המתאימים לפאזל בדיוק מפליא ויש כאלה שהם סתם מבוי סתום. אך קיימים אלה שרק מתחפשים למבוי סתום ובאמת מביאים אותך לפניות חדשות. לשמחות חדשות.

שיהיה לכולם יום פסיפס מאיר חיים.