| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2004
מנה ראשונה: משאלת לב בקליפת אגוז
מסע פרטי מאודיסיאה של הומרוס לראשים המוחלפים של תומס מאן.
הרהורים בהרים. אני שמח על מה שאני עומד לכתוב. בדרך כלל דברים כאלה מיועדים לאישה שאיתי. לפעמים בשיחות עם ע' ונ'. היום השיחה היא פה. חידוש מרענן. כנראה בזכותכם.
איש הרים אני. הם ממלאים ומשולבים באבריי וברקמותיי. אני מחלק חיי בחברת אנשי ההרים. יש שאני מרגיש כחלק ויש שאני חש זר ומוזר. אף פעם לא חשבתי כי הישורת האחרונה שלי (כפי שזה נראה עתה) תהיה מחוץ לישראל ודווקא כאן בספרד. תוצרת הארץ אני. מוצר כחול-לבן שגדל והשתבח מאוירת ארץ ישראל. אז איך זה?
לפני ימים, Paco גילה במשתלה שלו אנגלי צעיר מְזֵה רעב ומוכה קור. כמקובל במקומותינו, לקח אותו לביתו. הבחור נראה כבוי כמעט לחלוטין. כעת הוא ניזון ממשקאות העשבים של הצוענים וישן ומתאושש לאיטו. כמה מאיתנו מחליפים משמרות בכדי לאוששו. אתמול, כשהלכתי להשקות אותו במרק המוזר ש- Paci הכינה עבורו, הרים מעט את ראשו ונעץ בי מבט ישר. מבט שלא שמע על נימוס אנגלי, ושאל אותי מה אני עושה פה. לא שאל מי אני או מה שמי. קולו היה כמעט בלתי נשמע, אך המילים לא לבשו כל מסיכה ודרשו לדעת למה ואיך לעזאזל הגעתי למקום שכוח ונידח זה. אני מנחש כי וודאי התכוון להתייחסות האירופית לספרד כישבנה האקזוטי של אירופה, עם דגש על אלפוחרה כישבנה המוזנח של ספרד: Culo de España. בתרגום נכון יותר, התחת של ספרד.
יש באלפוחרה מוזרים מכל קצוות תבל. מהִיפִּים מזדקנים המנפחים לעצמם בועת זמן שהזמן רק מיטיב עימה. יש המהלכים בין נקיק להר בתקווה למצוא את אשר איבדו בתרבותם. יש כאן אפילו מנזר בודהיסטי המפאר את אחד הפסגות. רובם ככולם הגיעו ומגיעים בעקבות רצונם או בעקבות מנוסתם מעצמם או ממישהו הדומה לדמותם.
בערב, חיממנו מעט את הדם עם יין אדום מדיף ריח הרים. החום המתפשט העיר את שִׁמְרֵי זיכרוני והתפיח את שאלת האנגלי. תפחה בי השאלה, אשר לא פעם נשאלה. אז מה אני עושה כאן, בִּמְקוֹם שם בארץ אשר בה נולדתי וגדלתי. בארץ אשר בה שורשי ודמי וילדיי. לא, אין לי תשובה עניינית ומנומקת. לא חושב שאי פעם תהיה לי. כשאני מנסה בכל זאת לפשפש במאגר התשובות, עולים אירועי חיי כבסרט. סרט לא משובח במיוחד, עם עריכה גרועה ובימוי קפריזי בידיים לא מוכשרות כל כך.
סרט המספר על פטליזם כמעט מוחלט. גוּלגַּלתי והועפתי ממקום למקום לפי רצונות מיתולוגיים לא ברורים לי. הכל ביד המקרה, הכל בידה הארוכה של גבירת הגורל. אבל אני יודע שמלכה היא ללא עם, ללא מדינה. כי כך לימדוני, שאנו מכוונים את חיינו בכוחנו וברצוננו. ניגוד משווע לגישור. קושיה עתיקה.
משחר התרבות מנסים מיטב המשוררים, הסופרים, הפילוסופים והפסיכולוגים את יכולתם בפיתרון חידה עתיקה זו. קטונתי ממתן פיתרון לכאן או לכאן. אך בכל זאת, חיים (כמעט) שלמים נותנים רמזים, תשובות מגומגמות. ולמה שלא אנסה גם אני? הרי את חיי שלי אני חי.
אני נוטה לעגון שלא בקיצוני. גבירת הגורל אכן יודעת את ממלכתה, אך אנו לא נתיניה והמעט שניתן לנו משרטט את גבולות יכולתה. עיון במיתולוגיה הפרטית שלי מצביע כי ניתנה לי שהות למכביר (על אף שככל גיבור לא הייתי מודע לזאת). זמן להכין את ספינתי למסע. לבדוק את תוכניות הבנייה. לגייס את המעולים בבנאים. להביא את החומרים המשובחים והעמידים ביותר. לציידה מכל טוב הארץ שחיבקה אותי. ללמוד את מלאכת הניווט בסערות הצפויות מטובי השייטים. לשנן את תוכניות המסע השכם וגם בלילות. לדעת את פרנסתי גם באין חנות מכולת בסביבה. תיבת נוח שכזו בלי שיחה מקדימה מאלוהים.
לְנוֹחַ, היה יתרון עצום, הוא לא ידע לאן פניו מועדות והפקיר באמונתו (ובחוסר ברירה) את חייו וחיי משפחתו והחיות שעמו בידי יודע הכל ושליחתו המסוגלת כמעט לכל. ולי? לא זכיתי להיות ברשימת המדוּוָּרים של הכל יכול, אפילו לא בתפוצת נאט"ו שלו. כך, שכל שנותר לי (בדיעבד) הוא להישען על מטה היכולת והבחירה שלי. כמעט וברור היה לי כי אף סערה לא תוכל לי אחרי כל ההכנות והלימוד ומסעות הריגול שערכתי בעולם סביבי.
אך תכניות ותקוות לחוד והמציאות בשלה. מצאתי את עצמי מיטלטל במבול לא אחת ולא פעמיים. נישא על פני סערות למקומות שלא ידעתי את פשרם ולא את כתובתם. כל אשר תכננתי ולמדתי לא הואיל לי לכוון את המסע. אף לא לנווט לחופים אשר רציתי לעגון תחת כנפיהם. בלב הסערה מצאתי את עין הסערה, היא ספינתי. הספינה תפקדה בבסיסה, לא קרסה. חרקה וגנחה וצפצפה, אך לא התפצפצה. כל השנים שהשקעתי ועמלתי הואילו ונתנו תקווה וכוח. ספינתי הייתה כקליפת האגוז בידי כוחותיה הבלתי נלאים של גבירת הגורל. עפה ומקפצת ממקום למקום, ללא היגיון וללא מטרה נראית לעין. אך הקליפה השדופה הזאת עמדה בפגעים והמשיכה. נתקלת, מסתחררת, אך משיבה את רוחה שוב ושוב.
ואז באה השלווה. אור גדול שמאיר דברים כה ברורים. הגבירה כבירת הכוח הזאת יכולה לכל. אך לדבר אחד גם כוחותיה העצומים לא יכלו. לכוח הלב. למשאלת החיים של הלב. כי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים יצר אותנו ואין בכוחה של שליחתו לענייני גורל להתמודד עם בריאתו.
היא הצליחה לנפץ את כל תכניותיי, את כל אשליותיי, את כל הציוד המיותר שצברתי במסעותיי. את כל קליפותיי קרעה ממני הגבירה, אחת לאחת. אך כשלה מול הלב הנ"ל בעל היכולת הגנטית המופלאה. כוחו המיתולוגי מייצר עבורי חיים מתחדשים ומתפתחים וצומחים, שוב ושוב ושוב.
המשך יבוא...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
