| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2004
הראשים המוחלפים
פרסמתי ביומני קטע ראשון של סיפור מסע הלב שלי. הזכרתי שם את הספר "הראשים המוחלפים" של תומאס מאן, אשר הייתה לו השפעה ניכרת על כמה תובנות בחיי. בתחילתו של הספר מביא תומאס מאן את הסיפור המיתולוגי של אירוע הראשים המוחלפים.
לשימחתי מצאתי את הסיפור באינטרנט במסגרת רחבה יותר של סיפורי עמים. לאלו שלא ילכו להציץ מובא כאן הסיפור.
למעוניינים במכלול הסיפורים דפדפו לכאן.
הראשים המוחלפים
לפני שנים רבות מלך בארץ מלך שנודע בשם יאסאקטו - דגל התהילה. מקום מושבו המלכותי היה בעיר סובהאוואטי. בעיר זו ניצב היכל נהדר שהוקדש לאלה הלבנה - האלה קאלי, ודרומה לו הייתה בריכת מים שנקראה בפי כל בריכת האלה. בכל שנה ביום הארבעה עשר לירח הבהיר, בחודש אשאדהה, הייתה מגיעה אל הבריכה תהלוכה גדולה של צליינים שהגיעו מכל חלקי הארץ כדי לרחוץ במימיה ולהיטהר.
והנה ארע ששנה אחת ביום המיועד הגיע אל הבריכה כובס צעיר מן הכפר ברהמאסטאלה ושמו דהאוואלה. על שפת הבריכה פגש דהאוואלה בנערה צעירה ויפת תואר, מדנאסונדארי שמה, שהייתה בתו של כובס בשם סודהאפאטה ושבאה אף היא לרחוץ ולהיטהר במימי הבריכה.
לבו של העלם הלך שבי אחרי הנערה היפיפייה שגזלה מן הלבנה את זוהרה. לאחר שבירר מה שמה ולאיזו כת השתייכה, חזר דהאוואלה לכפרו כשהוא חולה אהבה ושם התייסר בצער הפירוד מאהובתו, שכב משמים על יצועו ולא נגע במזון ובמשקה שהביאה לו אמו.
משהבחינה האם בהתנהגותו יוצאת הדופן, דובבה אותו עד אשר מילטה את סודו מפיו. כאשר נודע לאם כי בנה מאוהב בנערה, מיהרה לספר זאת לבעלה וימאלה.
וימאלה פנה אל בנו ואמר לו: "דהאוואלה בני, מדוע אתה מתייסר ונמק ביגונך? הרי נקל עד מאוד למלא את משאלת לבך. אין לי ספק שאם אבוא אל סודהאפאטה ואבקש את ידה של בתו עבורך, יענה לי ויסכים לשידוך. הרי איננו נחותים ממנו לא בייחוס ולא במשלח היד ובהכנסה. אנו מכרים ותיקים ולא יהיה כל קושי לסדר את העניין!"
מששמע הבן את דברי העידוד של אביו הסכים לאכול ולשתות ופניו העצבים לא היו לו עוד. למחרת היום הלך וימאלה עם בנו דהאוואלה לעיר סובהאוואטי. הוא בא לביתו של סודהאפאטה וחילה פניו לתת את בתו לאשה לבנו.
סודהאפאטה לא השיב ריקם את פני רעהו. הוא נעתר לבקשתו ונתן את הסכמתו על פי כל כללי הטקס.
השעה היעודה נקבעה ולמחרת היום ניתנה מדנאסונדארי לדהאוואלה לאשה. משתמה חגיגת הנישואין שב דהאוואלה מאושר לבית אביו עם כלתו שהשיבה אהבה אל חיקו.
זמן מה חיו השנים בשלווה ואושר. והנה ארע שאחיה של מנדאסונדארי בא לבקר את בני הזוג בביתם. השנים שמחו לקראתו וקידמו פניו בחיבוק. הוא דרש בשלומם ולאחר שנח מעמל הדרך אמר להם: "נשלחתי על ידי אבי להזמין אותך ואת בעלך אלינו לחגיגה מיוחדת לכבודה של האלה קאלי".
בני הזוג קיבלו ברצון את הזמנתו. למחרת היום ערכו בני הבית ארוחה חגיגית לכבוד האורח ואחר כך יצאו השלושה לדרך לבית אביה של הנערה בעיר סורהאוואטי.
כאשר הגיעו לעיר חלף דהאוואלה במקרה סמוך למקדש הגדול של האלה הלבנה ולמראה המקדש חש רטט של יראה ותשוקה לבקר במקום. "נעצור כאן לשעה קלה" אמר לאשתו ולגיסו "ברצוני לבקר את קאלי גבירתנו, האלה הגדולה.
"המתן" אמר לו גיסו, "איננו יכולים לבוא אליה כולנו בידים ריקות!"
"אם כך אלך לבדי" השיב לו הבעל, "חכו לי כאן."
דהאוואלה הותיר את אשתו וגיסו בחוץ ונכנס למקדש בגפו. הוא השתחווה אפים ארצה לפני צלם האלה כשהוא מדמה בעיני רוחו כיצד מחצה קאלי בשמונה עשרה זרועותיה את השד רורו עז הפנים ואיך רמסה בכפות רגליה דמויות הלוטוס, את השד מהישה. ובעוד הוא שקוע בהגיגיו עלתה לפתע במוחו מחשבה גורלית: 'אנשים נוהגים להביא לאלה דורונות עקובים מדם. האם לא מן הראוי הוא שאקריב לה את הקורבן הנאצל מכל, את עצמי?'.
בחדר הפנימי של המקדש הייתה חרב שהובאה כנראה לאלה על ידי אחד מעולי הרגל. הכובס הצעיר קשר את שערו לחבל הפעמון ובאחזו בחרב ערף במחי יד את ראשו שלו. גופו המת צנח ארצה והפעמון המודיע על הגשת מנחה לאלה השמיע קול בעת שנמתח החבל תחת כובד הראש הערוף הקשור אליו.
משהתמהמה דהאוולה לשוב נכנס גיסו אל המקדש כדי לברר מה קרה לו. בראותו את ראשו הכרות של החתן הבין את אשר אירע. סערת נפש עזה פקדה אותו ובנהגו כמנהג גיסו, הקריב גם הוא את עצמו לאלה בכורתו את ראשו באותה חרב.
זמן רב ציפתה הנערה לשובם של אחיה ובעלה ומשבוששו לבוא, נכנסה אף היא אל המקדש. למראה שני המתים המוטלים על הארץ אחזה אותה פלצות. "אבוי לי!" זעקה "מה אירע כאן? אבודה אני לנצח!"
במר יאושה צנחה לארץ וקוננה על שני יקיריה שנגזלו מארץ החיים בצורה כה פתאומית. 'מה טעם בחיי בלעדיהם' - חשבה 'מוטב שאהרוג אף אני את עצמי!'
"הו קאלי, מלכת האלים, מפיצת האושר והמוסר, את החולקת גופך עם בן זוגך אויב האהבה, את מפלט לכל נאמניך והמפרקת אותם ליסודותיהם, על מה גזלת ממני את בעלי ואת אחי. כלום זה הגמול על מסירותי לך? הריני מטילה עצמי לרגליך ומפללת לרחמיך. עומדת אני להקריב לך את גופי המקולל, ויהי הגוף אשר איולד בו מחדש אשר יהי, אחת בקשתי ממך: בכל גוף ובכל צורה שאיולד בהם, מבקשת אני שבעלי ואחי ישובו להיות גם אז בעלי ואחי."
כאשר סיימה מדנאסונדארי את דבריה, קדה לפני צלם האלה ואחר כך נטלה סריג של צמח מטפס מעץ האסוקה וצרה ממנו לולאת חנק. אך בעודה מהדקת את הלולאה על צווארה נשמע קול ממרום: "בתי, אל תטרפי נפשך בכפך. מחווה מוסרית נעלה זו של נערה כה צעירה, לרצון היא לי, על כן אענה לבקשתך. התירי את הלולאה מצווארך וקרבי את ראשיהם של אחיך ובעלך כל אחד לגופו ובזכות ברכתי לך ישובו השנים לחיים!"
כאשר שמעה הנערה את דבר האלה, הרפתה מן החבל ורצה בשמחה אל המקום שהיו מוטלות בו גופות אחיה ובעלה. אך ברוב חפזונה להשיבם לחיים לא הבחינה שמחברת היא את הראשים לגופים הלא נכונים. וכך ארע שהצמידה ברצון הגורל את ראש אחיה לגוף בעלה ואת ראש בעלה לגוף אחיה. השנים שבו לחיים וקמו על רגליהם. לאחר שנפלו אפים ארצה לפני האלה והודו לה על חסדה יצאו שני הגברים והנערה מן המקדש כשהם משיחים ברוממות הנפש על הנס שארע להם. אך הנה הבחינה לפתע הנערה בטעותה ועמדה מלכת נדהמת ואובדת עצות.
"ועתה" אמור לי, הוד מלכותך" אמר השד "מי מן השנים הוא בעלה האמיתי של מנדאסונדארי? אם יודע אתה את התשובה ונמנע מלהשמיעה בקול, יתרסק ראשך למאה רסיסים!"
והמלך טריויקראמאסנה שהאזין ברוב קשב לסיפורו של השד, פתח ואמר: "הגוף שאליו הוצמד הראש הוא הבעל. הראש הוא העיקר והגוף רק הולך אחר הראש!"
ברגע שפצה המלך את פיו ודיבר נעלמה הגופה מעל כתפו. המלך חזר על עקבותיו ומצא את הגופה תלויה שוב על עץ הסיסו. הוא הוריד אותה והעמיסה על כתפו ושוב החל במסע הארוך צפונה. ובעוד הוא פוסע החל השד לדבר מתוך הגופה: "הו מלך נאצל, האזן נא לעוד חידה מחידותי ושכח את עמלך":
עכשיו, לסקרנים שרוצים להבין את הסיפא, כדאי להציץ בכל מאורעות הסיפור של "המלך והגוויה".
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
