 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2004
האריה הכחול מופיע
השבוע חלמתי עליו. בחלומי אמרתי לו: "אבל אתה האריה על העץ במדבר."
לאאאאא, השיב לי האריה: "אני האריה הכחול. אתה לא זוכר אותי? זה רק השמש שאתה לא רואה כל כך את הצבע. בוא, תזוז מעט ותראה כמה אני כחול ויפה ושקט. ממש כחול, כמו פעם."
טוֹוֹוֹב, אז זזתי מעט, אך נתקלתי בשידה והתעוררתי בכאב חד.
וואו חשבתי לי, מה היה לנו פה?
כשהלכתי לאמבטיה בכדי לשתות מעט, ראיתי את הסימן על מצחי והבנתי שחטפתי מכה. אבל למה? זה לא קורה לי אף פעם כשאני ישן. בעודי בוהה, הציץ לי מלמעלה, מהפינה השמאלית של המראה, הציור המצהיב של האריה הכחול שלי. ובבום נזכרתי בחלום!
איך זה יכול להיות? מגיל 10 הוא לא מופיע אצלי יותר! אומנם שתלתי את נוכחותו בכמה נפשות רכות אחרות, אך אצלי הוא לא הופיע יותר. כן, הוא שם תמיד תמיד. כי אחרת איך הייתי יכול לספר את סיפורו ומאורעותיו. אך הוא חבוי מתחת לכל אותן עשרות שנים של התבגרויות והתבשלות עצמית. אני, הרי לא ילד יותר. פתאום קלטתי. הוא רוצה לצאת! הוא החליט שבגילי המופלג נולדתי שוב עבורו. אולי בגלל סיבה אחרת. מה אני, חוקר כליות ולב של אריות, ועוד כחולים? העיקר שהוא היה שם באמת כל אותן שנים ועתה הוא רוצה לשוב אלי, לשוב איתי.
כל כך שמחתי שרצתי לאישה שאיתי לספר לה על התגלית. היא התהפכה ממני והלאה ובמוחי רשמה: "זה בטח שוב הפסטו שהכנת. אמרתי לך שאתה משתמש ביותר מידי שום...." ונרדמה ממני והלאה. פסטו? זה דווקא די התאים לי בלפנות בוקר של אריות כחולים.
ירדתי למטבח וקליתי לי כמה טוסטים ועם הפסטו והמיונז של אתמול יצאתי לפטיו. הגסטרונומיה כמעט שהלכה לעולמה כשראיתי את האריה ישוב-שכוב מנומנם לצד צמחי האָהָל הגדולים. הוא נראה די דומה להם ברפיונו, אלא שכחולו היווה ניגוד משווע לאדום הארגמן המנמנם שלהם.
כמו אז, במרחק אלפי התבגרויות, התרפקתי לצידו וככה מצאו אותנו רוזן ואריה בבוקר. הם כנראה לא הבחינו בו, כי משכו אותי לצאת לטיול טרום הבוקר הרגיל שלנו. הבטתי סביב ובאמת הוא לא היה, רק החמימות שבכורסא העידה שאכן נעטפנו האחד בשני.
הכלבים לא ממש הבינו למה אני לא משתעשע איתם ומלא סקרנות שכנים רגילה שלי. לך תסביר להם על ילדות רחוקה שפתאום שולחת תזכורת ממעמקים. לך תסביר לרוזן שידידו בנפש, האריה הליצן, נקרא כך משום זיכרונות כחולים של אריות. עם אריה אין בכלל על מה לדבר, הוא פשוט מין כלב כזה שמסרב להתבגר. סיפוק אצלו זה להביא נעל סוררת למרכיביה הפרודתיים. מעניין איך יהיה פיראנה כשיתחיל להתרוצץ ויפסיק להיראות כמו אהיל מקרטע.
כל אותה העת אני מנסה לברר מה הייתה החוויה ואם הייתה בכלל. הרגשתי שאני הורס את החוויה שאכן הייתה והפסקתי.
כשהייתי כזה קטן וחלוש. די פחדתי מכל דבר. הצל שלי היה גיבור גדול לעומתי. וחיפשתי לי חברים בעלי כוח, או כאלה שיתנו לי את האומץ לפחות לצעוד בין הצללים הארוכים של הערב. כמו בסיפור הנמר של ויליאם סרויאן (או אולי היה זה אריה, לא זוכר), מצאתי לי כמה ידידים מופלאים. הגדול והרך והמחבק מכולם היה האריה הכחול. ששעות על שעות בילינו במשחקים, בטיולים ובשיחות. כך גדלתי והתחזקתי במשפחתי, בישראל של פעם.
כן, אני יודע שהוא היה מענה להרבה חֳסָרִים ופחדים שהיו לי אז. אני כה שמח לחסרים אלה שלי, כי הם אלה שהובילו אותי לראשונה למסעות קסומים של דמיון הילד שבי. הם אלה שנתנו לי סטארט לגיל הנערוּת. אך אולי שלא כמו כל ילד, לא נטשתי את ידידי המופלא הזה. הוא היה זה שהחליט שתפקידו נגמר וכי עת היא לחפש משכן לילדים אחרים אשר נזקקים לשירותיו.
בטח בגלל שהתנהגתי לא טוב, ניקרה לה מחשבה בוסרית במוח הילד שבי. ואיך לא? הרי לא רציתי לשאת את סיר הקציצות הלוהט לאחותי שרק התחתנה. אז כל יום רצתי מביתספר לשאת את הסיר לדירתה של אחותי. מסע מפרך במורד רחוב חרמון עם סיר לוהט כאש לפרנס את תאוות הקציצות של הזוג הצעיר. אך ללא הועיל. רעבונו של סיזיפוס הקטן, לעוד קצת כחול בחייו, הלך וגבר מיום ליום.
היו גם מסעות חיפוש לגבולות המסוכנים של השכונה, למקומות שרק מבוגרים ידעו להלך בהם בביטחה שלא הייתה נהירה לי. הייתה להם מפה סודית כזו, של איפה מותר ומה אסור. אני הלכתי ללא המפה, כי מה לעשות? כל כך רציתי את ידידי הגדול והעוטף. לא יכולתי לוותר. אך בשום מקום הוא לא נראה. לא מתחת לסלעים ולא בגן בנימין הענק. פשוט השתגעתי. ידעתי שאולי הוא מסתתר בנמל, אך ללכת לשם לבד היה כמו לצאת למסע לאפריקה הרחוקה, ארץ הולדתו של הכחול.
במוח הצעיר התחילה לקנן תחושה לצורך לתקן את דרכי ילדותו הנלוזות. כמו ההתעללות הקטנה, הכמעט יומיומית, בגברת ברומברגר הזקנה מחנות המכולת. הייתה לי אז תאווה ממכרת ללחמניה עם מלפפון חמוץ גדול ועסיסי שצופו נשפך לכל עבר עם כל ביס. אבל למי היה כסף לממן את תאוותי היוקדת לירוק הנוטף הזה בלחמניה? אז כמעט כל יום הייתי סוחב מהמכולת מלפפון ירוק ושמן עם לחמניה טריה. עיניה הצבות והקהות של ברומברגר הזקנה לא יכלו לנבזות הזריזה של ילד בן 10. היעלמותו של כחול העיניים מחיי הביאה אותי לתקן דרכיי, וכך הייתי מתייצב במכולת של הזקנה כל יום עם סגירה. מסייע לה להכניס את הארגזים פנימה לחנות. לסגור חביות ריחניות של מלפפונים חמוצים (איזה מבחן לילד קטן תאב ירקרק עסיסי) ושל הרינג משכר. כל ערב, הייתי עולה הבייתה בידיעה הברורה שהאריה בטוח שיופיע הלילה במיטתי.
Nada de nada. לא אריה ולא מלפפון. כלוּוּוּוּם!
כך המשכתי במלאכת תיקון זעירה וצעירה וכלום. לא הופיע יותר הכחול בחיי.
השלמתי.
איך נוכחותו החסרה תיקנה את דרכיו של רך בימים, הוא סיפור שלם בתוך הסיפור הזה. צמחתי לי לאיטי באמונה שבאמת הוא לא נטש אותי. האמנתי שהוא חי שם בצנעה בפינה מפינות ליבי, ומחכה לרגע אשר בו אזדקק לשירותיו, לנוכחותו. הזיכרון והידיעה הזו הספיקו לי.
ילדיי שגדלו בסביבה ובאווירה כה שונה לא נזקקו לשירותיו המופלאים. הם מצאו סיוע ועזרה בדמויות אחרות. לבני הגדול הייתה אישה שחנתה בקביעות בהצטלבות הקירות והתקרה. בני הצעיר מצא ישויות חינניות בכל ביצת ציפור עזובה שהביא הביתה משיטוטיו בשדות. הם לא ידעו את אופי האריה הכחול של ילדותי. מה שהם כן ידעו, שלאבא יש ידיד סודי מיוחד. וכה נדנדו לי, כל אחד בתורו, עד שפרסתי לפניהם את עלילותינו והרפתקאותינו. מיגוון גדול מאוד של סיפורים שהלך ותפח עם השנים. אך להופיע באמת, בנוכחות המיוחדת החמה שלו. לזאת לא זכיתי מהאריה הכחול מגיל 10.
עד השבוע.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
