יומני אלפוחרה

הבוקר, Paci, שכנתי הידידה, היודעת כל המתרחש בכפר וביקום, היא מלכת לבבי. לולא הייתה מכורה לטוסטים האנדלוסיים שלי, הרי לא הייתי יודע על החוויה החד פעמית, הממשמשת ובאה לביקור. היום שפמג'ינג'י יזכה ממני לבקבוק ריוחה ממיטב הבצירים, על ההזמנה למופע הקסמים. הבוקר אני אותו, אבל אחר.

מתאושש לאיטי. מביט על סביבותיי ומתפלא לראות איך המראות לא השתנו. אפילו אני מביט אליי מהמראה באותה זווית של בוקר. אבל הלב מסרב לחזור לשיגרה. מזכיר את החוויה החד פעמית של המפלצת El monstruo, כך מכונה בחיבה חובקת, ענק הגיטרה הספרדי Paco de Lucia.

יכולתי לתאר את שימחת הגיטרה הסוחפת של Niño Josele. לצייר את El Piraña הטורף בחושניות תופיו. לספר איך ליבי נעקר ממקומו כל עת ש- La Tana בראה מחדש את שירי הלב המהממים שלה. אך היו אלה רק ריקודי החיזור, זימרת טרובאדורים למעשה האהבה האמיתי שהתחולל על הבמה.

אהבת האיש והגיטרה.

ליטוף חמוקיה העלה דמעות בעיניו והן נשרו אחת לאחת, ומהמיתרים עפו ופיזזו. מרקידים אלפים הנענים לכל ליטוף של המאסטרו. משחק מקדים המתרומם בספירלה ענקית אל השיא הצפוי. אתה יודע את שעומד להתרחש ופותח את עצמך עוד ועוד, לספוג, להגיע פעור כיאות אל הרגע הנבנה בתוכך.

מרגש. מדהים.

אורגזמה
של רגש.