יומני אלפוחרה

הבוקר רציתי לכתוב על סערת נפש. "סערת נפש" של יורם יובֵל. על איך ומה ולמה ומדוע. על המסלול האישי שלי. הכול היה מתוכנן. הספר היה מונח כבר בהישג ידי. באמת רציתי. אפילו כותרת כתבתי: "סערת נפש במטבח". אלא מה, אמל"ש היקרה כתבה על געגוע של אישה עם חולצה מקומטת. אני הגבתי ורשמתי כמה הערות משלי. קלטתי. הנה גם אני עומד לנסוע והגעגועים יכו בי. אומנם אני רק אמחזר את תגובותיי שם, עם תקווה שעצם הכתיבה תרגיע מעט.

כולם הלכו לעיסוקיהם, ואני נותרתי לבדי. מזגתי לעצמי עוד כוס קפה, כאילו ששם אמצא את הידיד החסר לי לליבון מהות הגעגוע. לא היה עם לדבר, לחלוק את חששותיי. רק כמה מיומניי התייבשו מול הפטיו, לאחר נפילה לא מוצלחת לתוך הסלסה שהכנתי אתמול. יומניי הם הרי חלק ממני, אומנם מוקפא בחריגה מהזמן, אך צילום של בשר מבשרי. של הזורם בנפשי. אז מה רע בכך שאדבר מעט עם עצמי?

תשמע, אמרתי ליומני הבוקר: "אני עומד לנסוע מכאן למספר ימים. לא כל כך בא לי לנסוע. רוצה להישאר כאן, במקום הטוב עם החברים, עם הבית, עם האישה שאיתי."

"למה אתה מדבר איתי?", תמה היומן. "אני רק מפנה לך שורות לכתיבה. עשרות שנים שאני עושה את זה, ואף פעם לא התלוננת. אז מה קרה היום שאתה מנסה גם לשתף אותי בתוכניותיך, בחששותיך?"

"תראה", אמרתי לו. "העניין הוא שאני חושב ומרגיש בעברית, לא בספרדית. פרט לרוזנה שיודעת לקרוא את העברית שבראשי, אין כאן מישהו שיכול להבין. דווקא היום, היא כולה לא פה. אולי גם היא חוששת מהנסיעה הזאת. כי היא ארוכה. 11 ימים. לא כמו הנסיעות הקצרות לסופ"ש." כך אני. המתנתי לתשובה, אך הוא היה עסוק בדפדוף בדפים מצהיבים של פעם. בסידור דפים שכמעט ונתלשו. אז ניסיתי בכיוון אחר.

"אתה יודע, הגעגועים מפחידים. אני מנסה להתחיל ולהתגעגע רק ביום הנסיעה, או אולי אנסה הפעם להתגעגע אחרי יומיים. צריך לנסות לאמן את שרירי הכמיהה, לא?" אהה, עתה לכדתי את תשומת ליבו. "געגוע?!". הוא לחש באימה השמורה רק ליומנים נאמנים באמת. נזכרתי כמה הוא לא אוהב את המילה הזאת. מה שגעגוע עולל לי פעם כשנרדמתי בשמירה. איך התפורר לי הבית מול העיניים. מייד הסטתי את מבטי מעצמי והלכתי למקרר. שם תמיד נמצאת תרופת הסחה טובה. ומה מסיח את הדעת ומחמם את הלב יותר מלגימה הגונה מסיידר תפוחים מאַסטוּריה. שתי לגימות ואתה מתעשת מכל צרה ושימחה צעירה פושטת באיזור הנעים הזה, שבין העור לשרירים.

יומני עקב אחרי במבט מלא חששות ולחש בפחד "אתה חייב לקחת את עצמך בידיים. אתה כבר לא צעיר כמו אז. הלב שלך, אתה יודע, הוא כבר לא בדיוק מועמד למדליה אולימפית." המילים שלו לא כל כך חדרו לתודעתי. כי עם בקבוק סיידר ביד וכמה לגימות הגונות בקיבה, הרגשתי את אוויר הבוקר הקריר חודר לעורקיי. זו הרגשה נפלאה. לא יודע מה יש בו בסיידר האסטוריאני הזה. אך הוא מסוגל להקנות משמעות חדשה לעניין מחזור הדם. חשתי איך הדם פשוט מתקבץ בשימחה גלויה בליבי. קולו המרוחק של יומני החזירני למציאות. מי אמר שיומנים תמיד עוזרים? דווקא כשהתחלתי להרגיש נעים ומרוצה מעצמי, הוא קרע אותי מעצמי.

"תראה, הוא הזכיר לי, היום זה המאה ה-21, הייטק, עולם וירטואלי, וכל הדברים האלה שלמדתי מכתיבתך. בתקופה כזו בטוח שיש טכניקות מתוחכמות להתגבר על משהו שולי בחיים כמו געגועים." היה משהו בדבריו. יומנים הם סייענים לא קטנים, אם קוראים בהם לפעמים. למזלי קיבלתי יומן מדבר. דבר חיוני לאדם עצל כמוני.

מייד התעשתתי, החזרתי בעצב את הסיידר להשתמרותו במקרר. איפה מתחילים? נזכרתי שכבר שמעתי על כמה פתרונות לבעייה. מסדי ביתי עדיין לא נחשפו לשיטות המתוחכמות של החיפוש בגוּגל. לעומת זאת יש לי את רשימת המועדפים של חיי. חבויה בתיבה כזו יפה של פעם. עץ מגולף ועור מעובד אל תוך העץ, השזור במסגרות זהב החומקות מהעין במבט ראשון. למזלי, החיפוש לא ארך זמן רב. כי לאחרונה איבקתי את אוצרותיי והם בלטו לעין ביופיים.

ראשון העליתי את שלל מכתביה של רוזנה מכמה נסיעות בחיי. הריח כבר פג. אך כל פיתקה וכל מיכתב הביא לי את צבע החולצה שלבשתי אז. כמעט זכרתי גם את החדר בבית המלון שהייתי כשנפל הנייר מבין קפלי החולצה. עלו בזכרוני, הקשר המיידי אליה ואל הבית. אל אהבה נקייה. מעניין , כך חשבתי, אך זו טכניקה שתלויה ברוזנה. ומה אם הפעם היא לא תכתוב? פשפוש נוסף העלה את התמונה הראשונה שהצטלמנו יחד. תמונת פוטו רצח. נזכרתי איך נדחקנו יחד לתא הצפוף ואהבנו איך איברינו היו בתנוחות בלתי אפשריות של זוג מאוהב. זה כבר יותר טוב. נכנס לארנק ואפילו לא מצפצף בבדיקת המתכות. הפעם אקח גם תמונה גדולה כזו ואשים אותה בחדר במלון מול הכניסה. תמונה שתמלא בנוכחותה את כל החלל שאתה עלול להיזרק אליו. החלל הנקרא געגוע.

זה כבר נשמע לי כקצה של חוט. כי כל מה שמייצר עבורי את הנוכחות של הבית הוא הרבה יותר טוב משיחת טלפון שמשאירה תמיד חלל כזה ברגע של אחרי. חלל, שלי מאוד קשה להתמודד איתו. לכן, טכניקה שמביאה נוכחות תמידית היא הרבה יותר טובה מטכניקה שמביאה לך משהו חי, אך אח"כ ללא כל התחשבות, פשוט מניחה אותך להתמודדות חסרת סיכוי מבחינתי.

בושם, בא לי הרעיון. למה לא לקחת איתי בקבוק בושם.  כל פעם שארגיש נחנק על-ידי החלל המאיים, אוכל מעט להתבשם בנוכחותה של רוזנה. אך בושם, טיבו שריחו נמוג למסדרונות בתי המלון. לכן, החלטתי, הוא עשוי להוות פיתרון חירום מצויין. כאשר מפלצת הגעגוע תאחז בי בגרונה, פשוט ארסס את עיניה היפות (כי לגעגוע תמיד יש מראה מפתה כזה) והיא בכאבה, תרפה ממני. תרסיס חירום כנגד געגוע אונס. הייטק.

החלקתי ידיי למעמקי התיבה והנה עלתה ברשתי אבן קטנה וחלקה. מפרפרת בעדינות. מנסה להזכיר לי. איך אוכל לשכוח? אבן ממעיין האביב הראשון שבקע עם הפשרת השלגים, בפעם הראשונה שהביא אותי אָמוֹר (אביה של רוזנה) להר. זו אבן החוכמה שלי. האבן שאם תילקח ממני, לא אהיה אותו. מאז, רוזנה ואני אוספים אבנים מהמקומות בהם אנחנו אוהבים להתנשק ולתנות אהבים. אוסף גדל והולך המשביח את ביתנו. בעציצים, בערוגות, על שולחן הקפה, בחדר השינה, במטבח. בכל מקום.

בבת אחת הבנתי. זו הנוכחות האולטימטיבית לנסיעות. האבן לא נמוגה כבושם. תמיד מורגשת, אפילו אם לא נוגעים בה. טובה ממכתב בחולצה שמעופף לרגע והופך לזיכרון. האבן כל הזמן תהיה בכיסי. את משקלה ארגיש (אקח כמה אבנים למשקל מוגבר). בכל רגע יכול למשש אותה להתקשר לרוזנה. תינוי אהבים בכל עת שרק אחפוץ. נרגעתי. מצאתי את התקשורת האולטימטיבית, את הסופרפלאפון. את ה-פלאפון.

ירדתי למטבח רגוע ומוכן לנסיעה. רוזנה אספה כמה דפי יומן שעפו עם רוח אחה"צ.

היומן הציץ אלי מודאג וחושש.

התנשקנו ויצאנו לפטיו.

היומן חייך.

ביום רביעי אסע מוכן.