| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2007
בתיה
יואל הופמן מתוך "הַלֵּב הוּא קַטְמַנְדוּ":
[164] רַגְלֶיהָ הַקְּדוֹשׁוֹת פְּשׂוּקוֹת אֵצֶל הַכִּיּוֹר
הַקָּדוֹשׁ בְּדִיּוּק שָׁעָה שֶהָאֱלֹהוּת עוֹשָׂה
זִוּוּגִים פָּנִים אֶל פָּנִים וּפָנִים אֶל אָחוֹר מִפְּנֵי
שֶׁהִיא מִשְׁתּוֹקֶקֶת אֶל עַצְמָהּ אַף שֶׁגּוּפָהּ
אוֹר אֲבָל כֹּחוֹת הָרְבִיָּה שֶׁבָּהּ נִמְשָׁכִים מַטָּה
אֶל אֵלֶּה הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן קְרוּיָה
גַּם הִיא בַּתְיָה וְהֵן רְטֻבּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַתַּעֲנוּג
מֵצִיף אֶת הָעוֹלָם.
כבר כמה שנים שאני נהנה ויותר לקרוא את יואל הופמן.
אוהב את המינימיזציה ואת הריחוק שבכתיבתו.
תוהה לא אחת על הסופרמשורר שמתארח בחדרי החדרים של גיבוריו.
במקומות הכי אינטימיים שלהם.
מתאר את שעולה מחדרי השירותים של ליבותיהם.
ואת הכל הוא עושה בסכין מנתחים קרה.
אפילו את המים מצליח הופמן בסכין הכותבים שלו להפריד.
תיאורים לחוד ורגשות שהוא מבתר ומניח להקפאה.
רק בסימני החיתוך ניתן להבחין.
בחללים שהותירו רגשות גיבוריו.
אני תמיד נפעם מחדש.
מייחל לעוד פיסקה קרה מחוררת בסכין האומנים שלו.
וכלכך, כי הוא משאיר לי המון מקום לארוג את רגשותיי שלי אל תוך הפסקאות המנוקדות שלו.
לתפור את בגד הייסורים ומחצלות השמחות שלי לפי מידתי.
אני נעזר ביכולתו להפשיט מגיבוריו את הקרביים שלהם ושם את שלי במקום.
בודק ומתאים ושוב בודק.
לפעמים אני גם מנקה כוונות נסתרות שלו.
מבעיר באש רמיזות ואמירות דתיות ברורות, אשר לא עולות בקנה אחד עם התפיסה שבי.
שם את האטבים של ליבי בכדי לראות איך המילים של הופמן לוכדות את הרוחות של חיי.
כך גם הקטע הזה.
שהוא חסר ריחות וטעמים.
והם חסרים לי.
הריחות שנוטפים מקצות אצבעותיה של בתיה.
הטעם המופלא שעולה מבין ירכיה.
ומי שלא טעם אישה לא יוכל להבין.
ומי שלא השתכר מריחותיה לא יבין את עונג השיכרון.
אני קורא ומייד אני תופר את העונג הבא.
את המלחציים שמנסות למצות את מוהל החיים שבי.
את הליטוף שכבר לא מתייסר.
רק מייחל.
את בתיה שלי הכרתי לפני המון שנים.
את בתיה שלי אני ממשיך להכיר גם היום.
את בתיה שלי אני מריח בכל אהבה.
בתיה שלי לא צריכה לשבור צלחות בכדי להקשיב לרצפות,
שמנפצות את הצלחת.
בתיה שלי יודעת להשיב אהבה.
בליטוף שמתחת למלחציים שבי.
ללמד אותי פרק בייחולים.
ובהמשכים.
(ובפיסקה הזו שכאן יכולתי לכתוב את שבתיה כותבת עלי.
במילים שאני לוכד מגרונה.
במגע שלי אותה.
בבית שאני לעיתים עבורה.
אך אני משאיר את החלל הזה.
יומאחד גם אותו אמלא.)
תענוג לחבק את בתיה שלי.
במטבח ובמיטה.
תענוג לראות אותה מתכופפת לכיור.
מעצבת את גופה לציור של חיים.
אכן העונג מציף את העולם,
אך קודם כל אותי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
