| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2007
עדיין רלוונטי
אתה יודע, יש לי חברה בשם אמל"ש. אחד הפוסטים שלה שנחרטו בזכרוני הוא על הרלוונטיות של אבא שלה.
אתה ואחיך תמיד נותנים לי לדעת ולחוש ולא לשכוח שאני מאוד רלוונטי לחייכם ובחייכם. במידע ובעצה. משתפים אותי בהיסוסים שלכם ובנפילות. יודעים לחגוג איתי את הצלחותיכם והשמחות שלכם. אתם יודעים להמחיש גם במעשים שאני חלק מחייכם ואתם משלי. כך גם היה ביקורך כאן בחופשת חג המולד. אתה יודע, הטעם של הביקור לא מש משפתיי. טעם משובח מאין כמוהו. ואני עדיין מופתע, שכך זכיתי. שכך אני זוכה.
כאשר היית בשלהי גיל ההתבגרות, עם כל המאבקים וחוסר התיקשורת בינינו, לא האמנתי שיהיה טוב יותר. גם לא כלכך חשבתי על העתיד של איך אני ארגיש בחברתך כאשר תהיה גבר צעיר. הוטרדתי יותר מהמאבקים הכמעט יומיומיים בינינו. את הנחמה מצאתי בגעגועים לילדות שלך. להתרפקות שלך עלי. לנשיקה ולחיבוק שהיו מגיעים גם ללא סיבה ומנהג.
למזלי, מהר מאוד הבנתי כי לא רק אתה נמצא בבית ספר שמכין אותך לחיים. גם אני הייתי שם, לומד כל יום את הגבולות שלי איתך. מותח את סבלנותי לעוד כיברת דרך שאף פעם לא חשבתי שאגיע אליה. וכך התנהלנו, אתה בלימודך ואני מנסה כמה שפחות לשגות וממתין. ממתין לך שתשב רגוע מעט יותר, ותהיה קשוב לעולם וגם אליי מעט.
בבין לבין, בין נערותך לבגרותך של היום, חווית את מותי ותחייתי שוב. אני מתאר לעצמי שלא קל היה לך, להלך בשבועות ההם, כאשר הייתי בין לבין. אני מתאר לעצמי שהרבה התפללת לזכותי. אני מתאר לעצמי שדנת בינך לבין עצמך מה אני בשבילך ומה הייתי לך. אני לא זוכר הרבה מהשבועות ההם כאשר הייתי מוטל בין מיטת החיים לערש המוות. אני כן זוכר את עיניך הרכות שהביטו בי, מסתירות את דאגתן וחושפות הרבה אהבה. אני זוכר איך החזקת לי את היד כדי שאוכל לכתוב אותיות ומילים וסימנים לעולם. אני זוכר בעיקר אותך.
שבנו הביתה, ולאחר ימים נשארנו רק שנינו. האיש שלא רצה לחיות ואתה נער צעיר שלפתע האחריות לחיי אביו מוטלת על כתפיו הצרות והצעירות. היום, מכאן, אני אומר וואווו ארוך ליכולתך אז. אך בהיכרותי אותך היום, ברור לי שלא יכולתי לבחור בכל העולם כולו דמות אחרת, אשר תובילני בחזרה לחיים. ברכות ואהבה היית נחרץ איתי במידה שתוכל להזיז אותי ממחוזות הזומבי שאליהם התחפרתי. ידעת להרים קול כאשר היה צריך. לחבק כאשר יבשו דמעותיי. ידעת להלבישני ולנקותני. לא דיברנו אז הרבה. לא הייתה בי יכולת. גם לא היה צורך. שפת הגוף שלך סעדה את שיחותנו. היא גם אשר בסופו של דבר הניעה אותי להציץ לעולם החיים. להעיז ולחיות.
עתה, אתה כבר לא חי איתי יותר. יצאת ללמוד ולחיות את חייך. האהבה בינינו היום והתקשורת המילולית והגופנית משובחה ועמוקה מכל אשר הייתה. עונג גדול הוא לשנינו ללכת חבוקים במסע קניות. לעמוד במטבח כתף לכתף ולחבק אחד את השני במבטינו. לשבת כל הלילה בבר, לרוקן בקבוקים ולצחוק ולדבר עד עלות השחר. ללמד אותי את סוד הכנת סופלה השוקולד. ללמוד ממני את מתכון הפילאף שאתה כה אוהב. ללמד וללמוד. שנינו ביחד וכל אחד לחוד. את כל זה חשתי ועוד בביקורך האחרון. אתה אמרת כי כך גם אתה חשת. טוב, לא היית באמת צריך לומר זאת, הרי ראיתי את מבטיך וחשתי את חיבוקיך ונשיקותיך.
היום אני לומד שוב כי להורות שלי אין גבולות וכי המסע הזה לא מסתיים וטוב שכך. היום אני יודע כי פרצתי עוד מחסום במסע הזה. בזכותך. בזכות הסבלנות שלך לגדל את האבא שבי. בזכות חכמתך וחיבוקיך. בזכות מי שאתה.
אתה ואני, אנו חוליות בשלשלת. פעם אמרת לי שתספר לילדיך שיהיו, על מתנת האבהות שלי אשר לה זכית. ואני, איני יכול לספר להוריי היום על המתנה הנפלאה של להיות אבא לילדים בוגרים. היום אני מבין יותר ויותר איך נמנעה ממני ומהוריי החוויה של הקשר המופלא של איש בוגר להוריו. היום אני רואה כמה טעויות עשיתי בצעירותי. כן, גם הם טעו ובגדול. אך אני לא אחראי על טעויותיהם, אלא רק על אלה שלי. ועל אלה אני מצר.
אני מקוה שסבא וסבתא מחייכים אלינו מהשמיים בראותם את המסע הנפלא הזה ביני ובינך. שלי ושלך. גם הם שם. אני תמיד זוכר אותם.
אוהב אותך המון בנצעיר שלי
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
