| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2004
אנדריי, אנדריאה
למה הם שונים? היום ברור כי הם לא כל כך.
אנדריי הוא אָמוֹר של גבעות בּוּדָה. הוא הצועני בכל רמ"ח. הוא קשה, חזק וגבוה. הוא הירוק של העץ. הקסטנייה ההודית מרכינה צמרתה מעט לכבודו. הוא איתה.
לבוש בחליפה אפורה. שקטה. תואמת לאחרי הסערה שהייתה.
היא באפור תואם. מודגש על רקע גרבי המשי המצויירות בפרחים שחורים.
רכות רגליה למול צעדיו הארוכים, מודדת את קושי צעדיה. לא קל לפסוע על עקבי קרסוליה בקצב נעלי הערב שלו. הוא משטח את צעדיו. מהדס במקביל לאבנים. עקביה מחשבים להתפקע עם כל צעד מאומץ שלה.
למה היא לא פוסעת עם רוחה שלה? כי אנדריי הוא הכל בשבילה. כשהיא לצידו, הוא נשימתה. הוא המביא את האדמה לבטנה.
הם מתיישבים, מלחשים את קירבתם.
הכדור הכתום ביניהם מונח. הגבול. פה אין דילוגים. פה יש הכרה בנפרדותם. הוא המוכתר, והיא המוּכֶּרֶת לו כיָפָה שלו. כן, הם פוסעים ביחד, אבל ביחד של אחד ואחת. לא של שניים. היא משלבת את רגליה לא כאישה. רגליה פשוטות לפנים. קרסול על כף רגל.
אנדריאה.
היא מנסה. הוא קר. הוא חזק. הוא אינו איתה. רגלו מטפסת על ברכו. היא בחיבה מנסה להשתלב במסעו. מרכינה ראש ומעלה קרסול על בירכה.
היא יפה אנדריאה. אולי בת 20, אולי קצת יותר. שליש משנותיו, אולי פחות. איזו התמסרות. הכנעה. ביטול עצמי.
אמש זה היה שונה. לבוש בחולצה לבנה נפוחה. מתוכה צמח הווסט השחור, שזור בצבעי זהב וכחול. מחבר את רוחב כתפיו ללחיו הירוקה. מרכך את עצמותיו הרחבות. מלבין את השחור בשערותיו.
אמש היה גם כינור. הכינור התיך אותם לאחד. אנדריי מפליא למשוך בקשת. מנגינות עתיקות עולות מכינורו. מרטיטות. לובשות חיים לרגע של אנדריאה. המנגינה מתעצמת, מעמיקה, מקפיאה את כל הסובבים בשלהבת היוצאת מעיניו של אנדריי.
אנדריאה נבלעת בין חברותיה. הופכות לגוף חסר צורה של שערות מתנפנפות וידיים מציירות. הוא מגביר והיא נמוגה. המתח גדל. התסכול מפריע, מרגיז. עומד להתפוצץ.
באחת הטחתי את הכוס בשולחן. לא במחשבה. לא בכוונה. השליח שבי התייחס. הדמות אוהבת השלם שבי יצאה מביקתת השמירה וטרקה את הדלת חזק מידי. ניפצה את הכוס.
אנדריאה באחת הייתה לצידי, מנסה לספוג דם מטפטף מהחתכים. חברותיה מביאות עוד מפיות. עוד ליטופים לשליח.
אנדריי, הוא הבין. הוא הביט בי בחופזה. אנדריי אף פעם לא מביט בחופזה. מבטו שרף את לחיי הימנית. לא ראיתי כלום בעין ימין. שלמות לא מאפשרת לו להיות כנר. הוא חי את הבדידות שבהיעלמותה של אנדריאה. רק כך בוקעת המנגינה. אז פורצת האש ממבטי ליבו.
הוא יצא מהחדר. אני אחריו. מחזיק את ידי החתוכה בשריטות ארוכות. הוא יצא מהבית חובק את הכינור. אני אחריו. חושך. מעט כלבים נובחים ברטינה. הוא פוסע בצעדיו הארוכים המקבילים האלה. ואני אחריו. לא מבין למה אני אחריו. המכתב של אָמור מהדהד במוחי. אחריו תמיד. לא חשוב מה ולמה. אחריו.
כשלתי. התיישבתי. אנדריי נעצר. דמות גדולה כנגד צללי הלילה. לא מתקרב אלי. עומד. נשכבתי. מביט לכוכבים. מנסה להבין אם אני צריך לחזור לבית. אם לומר משהו. מתיישב. אנדריאה שם. יורדת על ברכיה. מחבקת את ירכיו. הוא עומד. אני חושב שרועד מעט. היא בוכה. גם אני בוכה מעט.
אנדריי מתחיל לנגן. לילה. כוכבים. אישה כורעת. אני יושב לא רחוק. הוא מנגן. נגינה אחרת. שקטה. בטוחה. מביא את הכוכבים למטה. אל בינו לבין אנדריאה. היא עולה מעט, מחבקת את ביטנו. מניחה את לחיה. הוא מיטלטל קדימה ואחורה בסערה גוברת. קדימה ואחורה. אנדריאה דבוקה אליו כאבר נוסף.
עצמתי עיניים. הם לצידי. מחבקים. עזרו לי להתרומם. לאט. יודעים. מהיכן הם הכירו את חוסר יכולותיי?
פסענו בקצב שלי, המקרטע. נכנסנו לבית. כולם ישבו עדיין. מצפים בשקט. בחשש. אנדריי פתח דבריו בשקט. שפה עתיקה שאיני מבין. רואה שהאנשים מלטפים אותו במבטם. הטונים גברו מעט. ניכר שהוא נושא דברים לא שיגרתיים. מיוחדים. האנשים מחליפים מבטים בהתרגשות. מבינים שנפל דבר. גם עלי הם מסתכלים במבטים שמחים שבעומקם חיבוק. כאילו הבאתי להם חרוזים נדירים ביופיים.
עתה אנדריי דיבר בהתרגשות רבה. אנדריאה נדמתה לפרח. יפה, חשבתי לי. לפתע אנדריי מתכופף ומרים אותי כאסוף גור חתולים. מחבק אותי ומנשק אותי על שפתיי.
שימחה גדולה פרצה.
אנדריי נושא לאישה את אנדריאה.
הבנתי.
הבאתי להם את החיבוק של אָמור.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
