סיפורם של אנדרי ואנדריאה הוא סיפור החיזור הסוער, הפורץ, המחבר תלותיות.
וראיתי שם בגבעות בודה גם חיזור שונה, עתיק לא פחות.
שקט הרבה יותר.
מסעיר אותי יותר.
אחרי הסורגים.
מוסתרת בצללי המנורה אשר בשולי החדר.
מביטה נערה, מצפה.
כמהה למחזר שיופיע.
החדר סמוך לחדר המגורים.
הוריה חשים בכל תנועה שלה.
יודעים את רוחה המשוטטת ברחוב.
בשעה היעודה הוא מופיע.
לבוש כיאות, כצפוי ממחזר.
כאילו במקרה נעצר מול חלונה המסורג.
מתלחשים.
מנסרים את הסורגים.
עתה הם ביחד.
מחובקים במילים.
עטופים בנוכחותם.
הזמן עוצר.
מקשיב.
ההורים יושבים.
מקשיבים.
הקצב לא ממש שונה הערב.
האב פורש.
האם יושבת.
מלטפת את נוכחות ביתה.
המחזר פועל לפי הנוהל.
משאיר משהו.
בקבוקון.
פרח.
חייב להיות זהיר וזעיר.
מחר הוא יהין יותר.
מחר הוא אולי יוזמן להיכנס.
העלמה נסוגה מעט.
נבלעת בצללים.
הסורגים שוב חוצצים.
מחר יחזור המחזר.
היא יודעת.
שמחה.
זה היה פעם. אך עדיין שורר חיזור שכזה בכמה מקומות בודדים. מחזה עדין ונוגע ללב. היום זמנים חדשים. אותן פעימות הלב, אך בגנים אחרים. והנה פה, בגבעות בודה הייתי עד למחזה. אלפי קילומטר של קו מחבר.
ומה קורה לאישה שלא הולכת בתלם הממופה של החיזור?
מה קורה לאישה הצופה לרחוב השני? מעבר לכיכר?
בחברה ההיא, נדונה לבדידות. נדונה לפינת השיגעון של הכפר. עדינות יכולה להפוך לגסות רוח חברתית.
למזלה של החברה, קיימות נשים המשליכות עצמן על גדר התיל של טקסי החברה. לכל חברה יש טקסים שכאלה. יפים ועדינים כמעט עבור כולם.
טקסים המייצרים חומות עם שברי זכוכית לאחרים.
תמיד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
