| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2007
אני מצחיק את עצמי
שעות שלפני היום שמציין את לידתי. ואני צוחק.
צוחק בכל פה על אשר כתבתי בימים האחרונים ועל אשר הגבתי לכתיבה הזו.
הצחוק של היום כמו מציין את הגבול שבין אתמול למחר.
בין ימים בהם צל המוות איים שוב על חיי לבין מחר של שימחה.
כדי לאשר את תחושת הצחוק שפעמה בי היום באה השמש ויצאה מכסות העננים.
שמיכת צל שהיא לבשה במשך ימים ארוכים וקרים.
כך אני לעיתים, בטוח שרק ממני מסתתרת השמש,
ורק לכבודי היא יוצאת.
אין לי חיזוקים מדעיים לתחושות האלה, אך קיומם מחזק מאוד.
גם אם זו תחושה אשלייתית.
אשליות.
גם זיכרונות נוטים להביאני למחוזות האשליה.
נזכרתי היום בימים אחרים. ימים של מסע.
שוב עלו בי שורות מהפואמה הבלתי גמורה של אלכסנדר פן: "משה".
שְׁבִיל אֲהוּב-סֶלַע. שְׁבִיל אַחֲרוֹן.
שְׁבִיל שֶׁל סְתוּמֵי-גּוֹלָל.
שְׁבִיל שׁוֹתֵת לַעַג. שְׁבִיל חַד-חָרוֹן.
שְׁבִיל הָאוֹחֵז לְטַרְפּוֹ בְּגָרוֹן.
שְׁבִיל מְקֻדָּשׁ וּמְקֻלָּל.
ממש כך חשתי בימים האחרונים.
כמו שביל אחרון שבעוד רגע יסתום את הגולל על פי.
עוד לפני שלמדתי את משמעותם של החיים.
והמות.
זלדה ניסחה את זה בארנים נדהמי שמש:
אֳרָנִים נִדְהֲמֵי שֶׁמֶשׁ
הִדִּיפוּ נִיחוֹחַ פִּרְאִי –
אוֹתוֹ אוֹן מְהַמֵּם מִפְּנִימִיּוּת הַצְּמִיחָה
עָשָׂה אוֹתִי שׁוּב
בַּת-בַּיִת בָּעוֹלָם,
אַךְ אֶת הָעִקָּר לֹא הִגִּיד לִי;
מָה הַכַּוָּנָה הָאֱלֹהִית
בִּצְמַחִים צָצִים וְנוֹבְלִים.
גַּם תַּכְלִית חַיַי
וְתַכְלִית מוֹתִי
לֹא אֵדַע בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אני מכיר אישה אחת.
אבואלה מכנים אותה אוהביה.
היא ניסחה את משמעות החיים לעצמה באופן ברור ומוצק.
פעם אחת, כך היא לחשה במעלה צוק אליו נשאתיה.
היה קר וצורב ורטוב.
היא התיישרה משעינה יד אחת על האדמה הקרה.
בידה השנייה ליטפה-החליקה את קליפת הגזע.
לאחר זמן החלה למלמל מילים בלחש.
חשבתי שהיא מתפללת.
לא הבנתי את המילים.
ביקשתי שתחזור על דבריה.
וכך אמרה:
זֶה שֶׁלִּי
אֲנִי בָּרָאתִי אֶת נוֹכְחוּתִי כָּאן
בִּשְׁבִילִי בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַקֶּנְיוֹן
אֶת הָאֳרָנִים
אֶת הָאוֹר.
אור היה שפוך על פניה.
מבהיקות וחלקות
כפניה של נערה.
כמה כוח יש במילים של אישה אחת.
למדתי זאת על בשרי ורוחי בימים הקשים האלה שעברתי.
המילים האלה עם קרני השמש הביאו אותי לצחוק גדול.
פרוע.
שהתפרץ היום ממני.
יכול להיות שהמילים האלה של אבואלה אשר בקעו ממני היום,
הן אלה שהביאו את השמש.
כן, אשליה. אני יודע.
ואולי לא...
גמזאת אני יודע.
עתה אני מוכן למחר.
עם אהבה ו- care
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
