| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2004
מנוחת השבת
קצת מנוחה מיומן אירועי הנפש שנכתב בהונגריה.
קצת עייף לי.
להעלות את זה על הכתב, לוקח הרבה אנרגייה.
לענות לתגובות מביא עוד רבדים, ואני תמיד זורם עם התגובה ליעד. אוהב את התחושה של מסע בזמן הנפש.
אך אני זקוק למנוחה בכדי להתחדש.
אחותה של רוזנה הגיעה. זה אומר שהקיץ הגיע. כי אני עם כל צרות גופי, די סובל מהחיים במעלה ההר. חם פה בקיץ משהו, בוער. בעוד כמה ימים נארוז ונרד למטה אל הבית בעיר. לכן יש לנו גם את הבית למטה, על יד שפת הים, עם הבריזות וריח הגלים שמסתנן אל תוך סדקי החיים שאני מאפשר. ולפעמים זה קשה לי, אך אני לומד להרחיב את נשימותיי.
הבוקר נאלצנו להיפרד מפיראנה. זוכרים את הסיפור? הוא דיי התאקלם בביתנו עם רוזן ואריה. התרגלנו לנוכחותו המקרטעת. לתשומת הלב שהוא דורש. קצב החלמתו הפך לחלק משיחת הבית.
אלפוחרה, זו לא אילת שבה כלב משוטט מקורו בלב-אבן-צפוני שנוטש את כלבו במדבר ליבו. [סליחה על ההתפרצות, מניסיון חיי המר דיברתי לרגע.] באלפוחרה לכלבים יש כתובת, גם אם הם לא נושאים תגית זיהוי. לפני שנסעתי להונגריה שמענו כבר כי בכפר של 2 כפרים מאיתנו יש ילד עצוב שאיבד את כלבו. Paci, שאלה וביררה, אך לא ידעו להשיב לה מיהו אותו הילד. והנה אתמול, הגיעו לפתח ביתנו אב ובנו, עם הרבה תקווה בלב.
פיראנה ישן בשקט והם נכנסו.
הילד פסע קרוב אליו וכרע מולו ולא נגע בו.
פיראנה פקח את עיניו, מצמץ פעמיים ובקושי של כלב מקרטע נעמד על רגליו.
התמונה הבאה הייתה כל כך נוגעת.
הם פשוט התחבקו והתחבקו. חיבוק שאנו המבוגרים החכמים לא יודעים. רק בלפעמים זה יוצא לנו, כשאנו לא מפריעים לעצמנו.
חיבוק הוא אמצעי תקשורת הרבה יותר עמוק ונכון מכל מלל.
ואנו, שלושה מבוגרים עומדים בצד עם דמעות של שימחה. מביטים, לומדים, מפנימים.
עדים לרגע אושר צרוף.
איש מבוגר שיודע להתחבר לרגשותיו, תמיד רוכש את ליבי.
לכן הם נשארו ללון.
זו נקודת ציון. כי רוזנה השרוטה לא מארחת למופת. (יש שהיא בועטת).
שונה ממני.
והייתה אתמול גם חליפת תגובות עם גמאמא שגרמה לי טלטלה. אבל זה טוב שהיא טילטלה אותי. כי חרדת הנטישה הזו שהייתה אולי הדבר הראשון שרוזנה לימדה אותי להשקיט, עלתה שוב. כל פעם באופן אחר. כל פעם מסיבה אחרת.
דבריה של גמאמא הבינו לי כמה מסיבות התנהגותי בבית. למה אני מטפח את הבית כל כך. מדוע אני קשוב לכל רחש מכיוונה של רוזנה. מדוע אני מסתובב בממלכת ביתי כאילו כל רגע מאיימים להכחידני. פחד נטישה, ואיך לא. אני מייצר שלווה מתוך החשש הזה. נשמע דבר והיפוכו. אך ככל שהשלווה קונה לה שביתה בליבי, כך אני מטפח את ביתי למנת השלווה הבאה.
עוד אכתוב על זה פוסט. שווה להוציא את זה עכשיו, לאחר שהתחזקתי מספיק. עוד יותר שווה יהיה לשמוע את הרהורי חבריי על הנושא. אני צריך עדיין למצוא את הדרך לכתוב על זה בלי לפגוע במעורבים האחרים בחיי שהיו.
ועתה לאחר הסייסטה והעיכול של המזון הטעים במרפסת ביתה של גמאמא, אלך לנשום מעט את אוויר אחר הצהריים המערבל את החום עם קרירות הערב העולה מהעמק.
מוצאי שבת רגועה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
