יומני אלפוחרה

הבוקר הייתה לי נפילה.
אחרי ימי החגיגות פה.
חגיגות האהבה.

כל כך הרבה אנשים כתבו ביומיים האחרונים על פנים רבות של אהבה.
משהו מתרחש בחודש יוּני.
תמיד.

ראשית הקיץ.
זהו חודש של התבטאות האביב בתוכנו.
עדיין הקיץ לא שרף את פרחי האביב.

כמו לאחר הגיאות.
החול מבריק.
הצדפים בוהקים בשמש.
הנאה של סיפור אהבת הים.

אך השפל המתמשך.
מייבש הכל.
שורף ברגליים.
עד לגיאות הבאה.

ובכל זאת הבוקר קמתי מרוקן.
כל האנרגייה הזו של אהבה וחברות וטוּב הצליחו דווקא לרוקן אותי.
כנראה שהתייבשתי מעט.
שתיתי יותר מידי מתוק.

אנשים התעצבנו סביבי.
הבירוקרטיה חוגגת כאן.
משהו לא הסתדר לי עם היום הזה.

עד שפגשתי חיבוק אחד,
ועוד אחד,
ועוד אחד.
הייתי זקוק למגע בכדי לגעת.

ונזכרתי ביום אחד דומה
שם בכפר בגבעות בּוּדָה, בהונגריה.

הבוקר כבר יותר רגוע.
האינרציה מספרד מגיעה לנקודת עצירה.
האנרגיה הספרדית שבי נשטפה בגשם של אתמול.
הבוקר מסמן מאמץ חדש.
להנביט את המחשבות המקומיות.
לגלוש בגבעות ולגלות את הזמן המקומי.

נראה שכולם הבוקר במאמץ.
זה כנראה מזג האוויר.
קודר, עם הבטחה של סדקי שמש שתתממש מאוחר יותר.

הנערות מתאמצות הבוקר בדרכן במורד הגבעה.
נראה כאילו מטפסות במורד תלול. מתנשפות.
גם הסנוניות שזימרו אתמול בקולות שימחה של אביב נעלמו הבוקר.
רק הַשַּׁחֲרוּרִים מקפצים עם צלילים קטועים. קצרים כגוניהם הכהים.

יום שישי הבוקר.
הזקנים הם הבוטחים של בוקר זה.
צעדיהם המדודים נולדו אתמול.
גם מחר הם ימדדו את הכיכר וילגמו את קפה הבוקר עם הברנדי.
פרלמנט מקומי, עם כיסא לכל החיים. מקומם מובטח, קבוע.
רק מקום אחד נחשב יותר.
סמוך לצימבלו.

אטילה יושב שם בביטחה שמקנה לו סיפוריו.
הוא אינו הזקן בחבורה.
אולי בסוף שנות השישים. בחייו לא התבלט.
רעה את צאן שכניו, עד לאותו היום בו נשבר מטה הרועים שלו.
מאותו היום סירב לרעות צאן.
מאז יושב הוא בין עשר לאחת סמוך לצימבלו.
שותה קפה עם ברנדי ומדבר ומספר.

בלוגיסט מקומי.
מספר על הפלגות באוקיינוסים למקומות מוזרים.
הוא מדבר גרמנית ולהפתעתי אני מבין מעט.
אטילה לא ראה ים מימיו.
הוא לא עזב את גבעות בּוּדָה מימיו. קרל מאי צועני.
מתאר בפרטים קטנים את שלא יראה בימיו.
כשהוא יושב הוא תמיר ויפה.
לא כמו הליכתו השפופה, השבורה לשניים.

נראה כי את הצגת הבוקר הזו, אין אחד שמרשה לעצמו להחמיץ.
רייטינג גבוה יש לבלוג של אטילה.

אפילו אנדריי העסוק, מתפנה לפני הארוחה.
מתיישב בפינה ומעשן את אחד הסיגרים המדיפים שלו. עוצם עיניו ומקשיב.

אטילה מדבר 45 דקות ונח 10. חמש דקות הוא נעלם לשירותים, וכך הלאה.
כשהוא משתתק, האנשים יוצאים לפינותיהם הקרובות. יודעים את הזמן ושבים.
כשהוא נעלם לשירותים, מגיחה המנקה להכין את הבימה לתמונה הבאה.
הכל ברור, הכל צפוי.
אך הסיפור הבא תמיד חדש ואחר.
מספרים, כי אטילה חזר רק פעם אחת על סיפור.
בבוקר בו נפל בנו מהצוק.
נפילה מהצוק מתרחשת לפחות פעם בעונה, ואף אחד כבר לא מציין יותר נפילות מהצוק.
למרות זאת, הוא חזר אז על הסיפור שסיפר יום קודם לכן.

שלוש שנות סיפורים. 1000 יום ועוד יום של מסעות, בקצב הצימבלו.
בלוג בלוג יש לו לאטילה.
כן, את סיפוריו הוא מלווה בהלמות ידיו על מיתריי הצימבלו.
המקושים המרופדים הם כל כך לא אטילה.
אצבעות הרועה המסוקסות שלו הן משוטיו.
הן המובילות.
חותרות במים הצלולים של ארצות דימיונו.

אנדרי מתעורר משרעפיו, כמו שנכנס אליהם.
מנער את האפר מהסיגר, מועכו קלות ויוצא.
אני אחריו.
תמיד.
ועדיין לא מבין מדוע.

ארוחת הצהריים מוגשת בזמן.
כל זמן הארוחה אני מקשיב לשקשוק הצלחות והכוסות. השיחה קולחת ברקע.
אני עדיין במסעי עם אטילה.
היום שוב זורם, ללא מאמץ.
אצבעותיו של אטילה מניעות את מנועָי בשקט העולה מבטן ספינה.