| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2007
לפני פורים
ברגע שלפני פורים, כאשר זכרונות מציפים אותי.
כאשר הבנות נקלטות באדמתי.
הרגע הזה מופרד מכל רגעי השנה.
זה רגע של התחשבנות אביבית עם עצמי,
על מסכות ותחפושות.
על כסות שמכסה היטב את זהותי.
שלא תסגירני.
על שמות וכינויים.
מסכות.
תחפושות.
אין אומנים כמונו.
מעשי בדיה המכסים אמיתות.
סיפורי חיים העולים מתוך פְּנים רוחש ומבעבע.
ואני מקלף את מסכותיי לאיטי.
אחת ועוד אחת.
בדרכי אל לוע הר הגעש שבתוכי.
בדרך, אני פוגש את אֶתְמוֹלַי שהיו.
את יופיי.
את כל מסכותיי.
מונחות להן כאבנים צהובות,
המסמנות את עלייתי ללוע שבי.
בדרך הזו אני ממשיך.
עם פנים חדשות.
עם זהות מתחדשת.
ועוד יותר ונכון אמרה לאה גולדברג.
אֵלַי
הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי
בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת
וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים
עַד יָפִיתִי מְאֹד.
בְּעֵינַי נִשְקָפִים
הַנּוֹפִים.
וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי
יִשְּׁרוּ צְעָדַי –
עֲיֵפִים וְיָפִים.
אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו
לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –
אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי
בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא
כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
