| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2007
מפרקי הסיום
הכל התחיל כאשר הייתי בנשמונה.
הירח הגדול שמלווה אותי מאז ילדותי, שם על גג הבית בו גדלתי. הירח שעלה מאופק הכרמל בוקע מתוך העננים, המפנים לו מקום של כבוד ומכתרים אותו כמלך שבא לברך את החג ואת האנשים המתכוננים לחג.
זו הייתה פעם ראשונה בחיי שזכיתי לראות את זריחת הירח הגדול. גדול וכתום במרחק נגיעה. כאילו מנסה לגלוש אליי לתוך הגג. עמדתי מהופנט מביט בפנים המאירות והמחייכות שלו. והתחלתי לנוע. לאט לאט. בלי להרגיש. כי אי אפשר לעמוד אדיש מול ירח שכזה או ירח בכלל. כשהבנתי שאני רוקד עם הירח כבר חשתי תחושת שחרור אדירה. כלכך הרבה השתחרר עם תנועה ודמעות מתערבבות בגשם שלא פסק. הכל היטשטש מולי ורק הירח ואני אוחזים בלב כבחבל ורוקדים. אני לא זוכר הרבה, פרט לתחושת השחרור הגדולה והעמוקה.
מאז יש לי ירח.
ירח.
מילה קסומה.
מביאה כלכך הרבה נגיעות.
טעמים רבים לו לירח.
אני יכול לחוש אותו בפי ובקצות אצבעותיי.
הוא אשר לימד אותי להפוך את רקמותיי מולו.
לחשוף את המקומות הרגישים והכואבים ביותר בי, לפניו ולפיו המנשק והטועם אותי.
נותן לו להשקיעני בתוכו לריקוד שפעם לא ידעתי לחולל, לא ידעתי להביע.
עד שאיני יודע אם הוא בא לענגני או לנגוס את מזון הלילה שלו.
המקום הזה שבו אני חש עונג הוא מרכז השימחה שבי. המקום השקט ביותר שאני מכיר.
שם מקורות תאוותי.
משם עולה שימחת היותי.
לא פלא שאני כותב על הירח כלכך הרבה.
מנסה לשורר איתו.
לפלרטט ולפייט.
לפייס.
אני שמח היום לראות שהבנשמונה מציץ מתחת למסכה שאני עוטה כל ימות השנה.
מקשטני בְּתַלְתַּל כְּסוּף אוֹר.
בשבילי זו חגיגה גדולה.
כמו לסיים כתיבת פרק.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
