|
יומני אלפוחרה מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
יוני 2004
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2004
הירידה לים כמה רגוע היום לאחר הסערות האחרונות. כן, הנוכחות בישרא נותנת אותותיה. לטוב, רק לטוב!
קיבלתי 43 מיילים. מחברים, מאוהבים מאנשים שאני לא יודע מיהם. עברו בבלוג, קראו וחשבו שנכון הוא לומר מילה. לא שלא ידעתי. אך לא אכחיש, הופתעתי! מדהים. מביא את המתוק מהעז.
נשארה לי רק מילה אחת לומר. ¡תודה!
יש משהו מיוחד פה, בחבורת ישרא. אין עבודות מחקר בנושא? ראוי שיתחילו לנתח איך זה. איך זה שהעולם ממשקפי ישרא נראה ורוד יותר. איך זה שהעולם פה מזכיר לנו כי בני אדם אנו. משהו ממותר האדם מתגלה פה.
משהו קורה בבית, ביני לבין רוזנה. משהו טוב. הסערות של ישרא מביאות גילויי לב. אולי משום שרוזנה יודעת את כל המתרחש. בחוכמתה היא מבינה שלא תוכל לעולם להתחרות בעברית. בשורשי תרבותי. בניואנסים הקטנים של האסוציאציות התרבותיות ( כן, כן, גם בעברית הפרטית שלי אני משתמש בשפת לע"ז להביע במדוייק את תחושותיי). לשימחתי, אין לי צורך להסתיר. אין לי רצון. רוזנה יודעת לחלוק ויודעת לתת. לקבל ולהכיל. היא מורתי ורבניתי.
כנראה שרק אישה מסוגלת להורות את היכולת הזאת. את מתנת אלוהים הזאת של קבלה והכלה.
כבר כמה ימים שאני נמצא רוב היום בבית למטה בים. להכין אותו לחודשים הבאים. ולעת ערב אני חוזר. מאוחר.
אז אנו פורקים, כל אחד את סחורת יומו ובוחנים, משווים. טועמים מעט וכל אחד לוקח כאוות ליבו. לפי יכולתו. החיים טובים לי. ואני לא שוכח להודות. יום יום.
מחר (כתבתי את זה אתמול) נרד סופסוף לבית הקיץ. עד לבוא הסתיו. יש בירידה הזאת תמיד משהו מכביד. שרידי עבר שעולים. עד שהכירה אותי, היא לא עזבה את הכפר שלה מעולם. השריטות. אהבת ההרים שלה.
יום אחד עשיתי מעשה. קניתי בית. גדול ורחב עם ים באוויר. בית שיכיל אותנו. שיכיל גם מקום לטיפול. בית שהכפר יוכל לחיות בו בשלום עם העיר. הרבה מרץ ואהבה שתלתי פה.
ואז ירדנו לעיר. לסידורים. הבאתי אותה והיא עם החיוך הזה שממכר אותי. ידעה. אהבה.
זו שנה שנייה שאנו יורדים. כאן היא שולחת ענפים חדשים. לומדת את פרחיה. בשקט.
ואני איתה.
| |
|