| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2004
Abuela
רק מילה אחת בספרדית. לא יותר. למרות שרוצה אני שהיא תקרא.
אך באמת היא יודעת ואף יותר מזה.
מילת הזהרה. הסיפור הזה לא שפוי. הוא קטע על אהבה. של אהבה. זהו שיר אהבה.
אהבה לאישה אחת.
סבתא, Abuela או כמו שכולם מקפידים לכנותה הסבתא La abuela.
ימי שבת וראשון הם הימים שלי ושל רוזנה איתה. כן, לא של רוזנה ושלי. שלי ושל רוזנה. אני מחבק ומתחבק עם האישה הקטנה והנפלאה הזו. האישה שנתנה לי אפשרות לגלות ולהתגלות. האישה שכל יום מלמדת אותי מהם חיים מפכים.
אנו מטפסים בהר והיא מרחפת למעלה. טוב, אני לא יכול עליה, אך זה בסדר. כי ראשית היא מנוסה בכ-30 שנה יותר ממני בהר הקשה הזה. שנית כ-90 שנות חיים של אהבה, קבלה והכלה יש ביניהם. בינה לבין ההר.
אחר כך אנו אוכלים בבר. מסעדה? מה, שהיא לא תוכל להביט ולבחון את סיפורי הבר? רק הבר טוב לה. אוכלת את הדג מראשו עד זנבו. כלום לא משאירה. רק עצמות לבנות. בוהקות כשימחת החיים שבה. ואני מתבונן ומתפעל. אישה של 90 שנה ואיזו תאווה לחיים. כאילו בכל יום נולדת מחדש. תאווה לעין. שימחה ללב.
אני מביט בה, מביט ברוזנה ויודע בבירור חד שהן האור האנושי הגדול ביותר שזכיתי בחיי. תמיד נזכר בסיפור כזה או אחר מהדרך אל שתי נשים מופלאות אלה.
הכל התחיל כשסנטייגו לקח אותי בפעם הראשונה להר. הגענו להר ונכנסנו למקום ההתוועדות של אנשי הכפר. הבר, איך לא? כל המשתתפים בחיי המשתנים במהרה היו שם. רק אני עדיין לא הייתי שם באמת. אָמור, רוזנה ויותר מכולם הייתה שם אָבּוּאֵלַה. אישה קטנה. עיניים חומות רכות, רכות. גוף קטן וקשה. מייד ניתן היה להבחין שהיא השולטת כאן. הכל נגזר מתוכה ועל פי נחת רוחה. אָמור, אומנם מנהיג, אך מתאים את צעדיו לתנוחות החיים שבה. להשתקפותו מעיניה.
ואני הזר. היהודי מהעיר. ומה פתאום סנטייגו מביא זר שכזה אליהם. למודי הסבל והרדיפות. וכי חסרים הם קשיים? ועתה הזר, שלא נראה בדיוק איזה סייען גדול, או בעל סגולות מיוחדות לחייהם. עיניה שסקרו וסרקו אותי אמרו דבר אחד פשוט. "אני לא אוהבת אותך זר. יש לך עניין עם אישי? תטיל מטבע על הבר תיקח את המשקה. תגמור את ענייניך עם אישי. ומהר מהר תצא לך מחיינו לפני שננער אותך לכיוון שממנו באת."
מבט קשה. מבט שגרם לי להצטער שבכלל נתתי לסנטייגו לפתות אותי להצטרף.
לאחר מכן הייתה השיחה עם אָמור ששינתה את חיי והצילה את נפשי. שבנו לבר והיא שם עדיין. מבט קשה. לייזר שורף. ברחתי חזרה לעיר.
המבט הזה שלה, לא הירפה. חדר לחלומות. הפריע בימים.
אחרי שבוע בערך, הבנתי שהמבט הזה הוא בעייה. אז חזרתי להר. שאלתי איפה בייתה של אבואלה. באתי והיא ישבה תחת עץ הלימונים. הייתה שונה. עייפה , מעט. רכה יותר. התקרבתי, וסירבתי לידה המושטת. התכופפתי ונשקתיה על שני לחייה והלכתי. אף מילה. הרוגע חזר לשכון.
במשך החודשים הבאים היא למדה לחיות עם נוכחותי. מאכילה, משקה ומקבלת בהבנה את ניסיונות ההתקרבות שלי אליה. אך היא, מה לעשות, לא אהבה אותי וזהו. לאחר מותו של אָמור וכמעט מותה של רוזנה נהייתה קשה עוד יותר. מרירה מאוד.
למחרת היום בו החלטתי להינשא לרוזנה, ביקרתיה בבית החולים, שם התאוששה. אבואלה הייתה שם. היא קראה את מכתבה של רוזנה. שמעה את בקשתי להינשא לביתה. והסתכלה בי כמורכב מקליפות חסרות ערך. עיניה הרכות הפכו ליהלומים קשים. קרני לייזר שורפות וצורבות. לא יכולתי לזוז. לברוח אל עצמי גם כן לא.
אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, רק זוכר את החיבוק שהתעוררתי אליו. אישה קטנה מחבקת ללא קול. חיבוק שנוגע בכל מקום כמוס שהיה בי. אני זוכר עוד רגע של קינאה גדולה שאחזה בי. קינאה לאָמור שידע את החיבוק הזה חמישים שנה. ואז התעלפתי. כי אף פעם לא ידעתי חוויה כזו. לא נורא, כל זה התרחש בבית חולים.
כמה אני נסער עתה כשעולה זכר החיבוק.
בשבוע שלפני החתונה התהפכתי בלילות. רציתי להביא מתנה לאבואלה. שתדע שברית לי איתה לא פחות מאשר עם רוזנה. בבוקר שלפני החתונה ידעתי. עוגה. עוגת האהבה של יום שבת אכין לה. אותה עוגה שאני מאהב בה תמיד את השבת. כולם התרוצצו סביב בהכנות קדחתניות ואני עומד ובוחש ומוסיף את תבליני אהבתי. נאפתה אהבתי לכדי עוגת השבת.
בערב, כשהגיעה עת הברכות. עמדתי כוס יין אדום בידי והתנצלתי לפני רוזנה שלא הכנתי ברכה. היא חייכה, כי ידעה את ברכתי. רק עוגה הכנתי, עוגה לאבואלה. ניגשתי אליה חיבקתיה ועוגה היגשתי לה. פעם ראשונה ואחרונה שראיתי טיפה מתגלגלת מעיניה. היא בצעה מהעוגה והאכילה אותי. נשקה על שתי עיניי. ואני בכיתי מאושר. אבואלה אוהבת אותי!!
כל זוג יוצא לירח דבש, לאיים הקנריים או לגליסייה הקסומה. אך רוזנה לא יכולה לצאת מהכפר. פשוט לא יכולה. אז אבואלה ואני יצאנו לכזה ירח דבש, או יותר נכון, להגשים חלום שלה. היא לא אישה שתבוא ותספר לי. הרבה חקירות ערכתי, עד שאחותה של רוזנה גילתה לי.
כנסיית סנט תומאס בטולדו. כנסייה מאוד מפורסמת. מפורסמת בעיקר משום הציור של היווני (אל גרקו) המצוי בה. אך גם מפורסמת במיסה השנתית שנערכת בה. מיסת סולמניס של בטהובן. איזה צירוף מושלם. מיסה בכנסייה (מאהבותיי) והגשמת חלום של אבואלה. המיסה היתה חוויה מעין כמוה. עוד יותר הייתה השעה שלפני המיסה. לעמוד בשקט בצד. בשקט. ולהקשיב למילים סתומות עבורי, שנאמרו על-ידי אבואלה לאלוהיה.
אך המרגש מכולם, הייתה הדרך בסימטאות טולדו. כנסיית סנט תומאס מצוייה במרכז החלק העתיק של טולדו. סימטאות צרות. הרבה תיירים. ומקום לחנייה אין. אז החנינו ליד בית הכנסת ( צמרמורת! מה שקורה לי דווקא ברובע היהודי של טולדו) ומשם פסענו היא ואני. איש המתנשא כמעט למטר ושמונים ואישה מבוגרת וקטנה אשר אך בקושי נושקת מאה ושישים סנטימטר. זרוע בזרוע. תומכים. פוסעים לאיטנו. כמה התרגשתי. ראשית האבסורד. איש יהודי מהלך בסימטאות הרובע היהודי של טולדו עם אישה קתולית אדוקה בת קרוב ל-90. אבסורד.
אך ההתרגשות האמיתית הייתה להרגיש את זרועה המשולבת בשלי.
כמה ביטחון היה בה ממני.
כמה שלווה הייתה בי.
אהבתי לאבואלה האחת והיחידה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
