| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2004
שבתי
שבתי שוב.
ביקור קצר בבית החולים.
ביקור מאונס אצל חבריי.
החברים הראשונים, בכל מקום חדש שאני גר בו, הם רופאים ואחיות.
בני אדם אוספים ויוצרים את חבריהם, מילדותם, נערותם, תקופת הצבא, האוניברסיטה, העבודה, השכנים. כך גם אני.
אני אוסף אותם גם בבתי חולים. מין תחביב משונה שכזה.
בהתחלה לא הבנתי, וגם דחיתי. לאחר מכן קלטתי.
הם בעולמי, ויותר מכך, הם מאפשרים לי את קיומו של עולמי.
אז נכנעתי, התרככתי.
מעניין איך דווקא במקום האחרון שאני רוצה למצוא את עצמי, נוצרו כמה חברויות יפות.
אני ורופאיי.
פה כבר אושפזתי 7 פעמים. ו-Paco, שהוזכר לא אחת על-ידי כבר הפך לשכנינו ולרופא הכי פרטי שאפשר. לחבר, שכן, אוהב. מה עוד שהוא נשוי ל-Paci, שהיא ואני מתעלסים כמעט כל בוקר עם הארוחות האנדלוסיות שלנו. קשה לא לאכול את אנדלוסיה, בלי להתעלס עם מזונותיה המופלאים.
מי שביקר במחוזות המוות, יש שהמוות לא נוטשו יותר.
כן. חיים לצילו.
עם הידיעה וההכרה כמה שבריריים הם חיינו.
אחת לכמה זמן, פעם או פעמיים בשנה, הכדורים לא עובדים. התרופות פועלות על ריק.
תופעה שכזו.
מכאן גם השמחה שלי באורגיה המטורפת של החיים בבין הזמנים.
אתמול בבוקר, הגוף שלי החליט שיש לקיים פגישת מחזור קטנה עם כמה מידידיי. תוך פחות משעה אבד חלק גדול מנוזלי גופי. מכל הפתחים האפשריים זה נזל.
משני קצות מערכת העיכול.
מכל נקבוב שיכול ויודע להזיע.
מהאף, מהעיניים.
בקיצור חוויה מתקנת של אי יכולת מוחלטת לשלוט על כל פיתחי גופי.
המדהים הוא שמצד אחד אני מכיר את התופעה וכאילו רגוע. יודע את הסכנה, אך בטוח ובוטח שרופאיי הטובים יסייעו ויחזירו לי כל טיפת נוזל שאיבדתי. מצד שני, אני מבוהל כתינוק. רואה איך החיים אוזלים ממני עם כל טיפה העוזבת את גופי.
טוב, טוב. מהר מאוד נעלמה הכרתי (זה מה שקורה בלחץ דם 65/45) וכשהתעוררתי הייתי בביה"ח אסור בין כבלים, אלקטרודות, חיישנים, צינוריות "והאהובה" עליי מכל הזונדה. Paco, היה שם וחייך בחום היבש והטוב (משהו על זה שלא עברו שלושה ימים מאז עברנו לים וכבר אני מתגעגע!?). גם Helio היה שם, הרופא שכל מי שמגיע לחוג ידידותו, משתבח. כולם מחייכים שיהיה בסדר. רק עוד מעט סבלנות. מתנצלים על נוכחותה של זונדה. אך אני כבר רגיל למאהבת הפולשנית הזאת.
וכך רגעה נפשי. וגם הנוזלים החלו להצטבר.
התחזקתי.
5 שעות אחרי כבר הבחנתי בעולם יציב. אחרי עוד 9 שעות הסכימו שאלך הבייתה אל רפואתי הנכונה. אל רוזנה.
אז הנה אני.
שבתי.
חלש, אך עם רוזנה עוטפת.
עם Paco שקופץ כל שעה לביקור.
ולכם ידידיי, הרבה תודה על הדאגה וחיבוקיכם במהלך היום הזה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
