יומני אלפוחרה

דווקא כתבתי סיפור לשבת.
סיפור של פגישה ראשונה.

ימתין הסיפור.

אתמול, למעשה הבוקר, באשמורת אחרונה, התקשרה אליי חברה.
אהובה משכבר הימים.
עצובה.
עצבונה של יקרה לי מאוד הביא אותי לכתוב תחושות.
תחושות שביטאתי כאן בתגובות ועם עצמי.
גם אם הן עשויות להיקרא כמחשבות, הן צפו מעולם רגשותיי וחברו למילים.

השבוע היה רב תהפוכות עבורי.
יומראשון היה עם אבואלה המקסימה.
אך אז בא יומשני המפתיע והקשה.
החיים כמעט וחמקו ממני.
חבריי הרופאים הושיעוני. בשביל זה יש חברים!
לאחר מכן הייתי גבוה גבוה משום המתנה שקיבלתי מחדש.
כן, כן, בטח גם, ואולי רק משום כל התרופות שהלעיטוני.

ואז באה הנפילה הגדולה.
ישבתי ובכיתי על מה שהיה.
בכי שמנסה להתחבר אל תוכי.
על הפחדים.
על כל המקומות שהיו.
על המקומות אשר אני לא רוצה להיות בהם שוב.
היה קשה.
מאוד.

גם רוזנה לא יכלה למצב.
רק הייתה איתי.

היה קשה יותר מאשר תחושת החיים האוזלים.
החלק של זעזועי הנפש ורעידות הנשמה, תמיד קשה יותר.
גלי השוק של אחרי.
הרגשת חוסר האונים.

ההבנה.
ההכרה.

לכן נגררתי, גררתי את עצמי לים.
לשקט הסלעים והרוח.
לקבל קצת שלווה.
לנשום עננים.
לחוש ברוח על עיניי.

וידעתי
ונרגעתי והודיתי.

יש תהליכים אשר למדתי לתת להם לסחוף אותי.
לא להתנגד.
להתלכד איכשהו עם התהליך.
עם כוחו.
לקבל ממנו את היכולת והשקט הדרושים.

לא יודע איך עושים את זה.
רק יודע שאני עושה את זה.
אז אני מוצא את עצמי מתחבר דרך אותן אנרגיות סוערות ומפחידות, אל מקורות כוחותיי.
זמן אהבת חיים.
שלוש מילים המרכיבות את כל חיי.
המתארות אותי לא רע.

לפעמים אני חושב שאני סתם פריק של חיים ואהבה.
אוהב אני את אלה שאני חבר להם.
את חבריי.
את אוהביי.
את משפחתי.
את ילדיי.
את רעייתי.

תחושה דתית עמוקה של חיים.
משרת נאמן למען החיים באשר הם חיים.

ורוזנה כל הזמן איתי ומפנה לי מקום בעולמה ואיתה ולצידה.
ובאמת קדוּשה הרגשתי בלילה שבין חמישי לשישי.
קדוּשה של מנגינה עתיקה.
של אהובה.
של שבת מקבלת ומכילה.

ובאשמורת אחרונה של לילה נעצבתי.
כי אישה יקרה לי נסגרו עליה זכרונות חייה הקודמים.
חילקתי לה מכל העונג שרכשתי השבוע.
איהבתי אותה הלילה.
גם טלפון הוא ערוץ לאהבה.

כאן אני כותב לה לאישה האהובה.
שבת משלימה לך יקרה.