יומני אלפוחרה

רק עוד רגע ואני שב.

עד אז ימלאו המוני ספרדים את ביתי.

ייהנו מהמזון שאני מגיש להם.

יחשבו מחשבות לא ברורות במיוחד על היהודי שנכנס לחייהם.

נתקע כמו תריז בקהילתם.

ועדיין מחייך ומאהב אותם.

בגינוניו האירופיים ובמזונותיו האקזוטיים.

הם לא תופסים איך הפאייה שלי ורגל הטלה שלי טעימים כלכך.

אך הם כן תופסים את טעמיי, בבתוליות מיוחדת לעם הזה שיושב באספמיה.

עד שייגמר פסטיבל החג הזה כאן בביתי.

עד אז, רציתי לציין את היום הזה.

מעבר לכל חג, היום הזה הוא חגי של, כאן איתכם.

יום בו עוד אנשים נכנסים לקרוא ולהגיב למילים שאני מצייר כאן.

כל תגובה מתווספת לקודמותיה, וכבר רבות הן הכניסות.

רבבות רבות של כניסות ותגובות.

עודמעט כבר אוכל למנות ת"ת רשומות, ועוד היד הכותבת נטוייה.

אני יודע שהיום אני חוגג כאן שלוש שנים.

שלוש שנים.

שלוש שנים משפיעות מאוד על חיי.

דרככם.

דרך המקום הזה שנתן לי מקום.

שאיפשר לי להיפתח ולהתחזק.

לאהוב ולהתאהב.

להאמין ולתת.

והכי הרבה לקבל את כל האהבה העצומה הזו שלכם.

שלוש שנים ועדיין אני מתכוון להמשיך.

תודה לכם אוהבים נפלאים שכמוכם

זה השיר הראשון מהפוסט הראשון שלי:

זֹהַר אַחֲרוֹן שֶׁל אוֹר נָגַהּ בַּלֵּב.

גַּרְגֵּר חוֹל אַחֲרוֹן עֲדַיִן מְאֹהָב,

בְּקֶרֶן שֶׁמֶשׁ שֶׁנּוֹתְרָה לְאַהֲבָה.

מְסָרֵב לְוַתֵּר, וּמְלַטֵּף בְּיֶתֶר שְׂאֵת.

כָּל עוֹלָמוֹ נָתוּן בִּיכָלְתּוֹ לְלַטֵּף.

שִׁירֵי אַהֲבָה עַל שִׂפְתוֹתָיו הַמְּלֵאוֹת.

נְשִׁיקָתוֹ אֲדֻמָה מִסִּפּוּרֵי הָרוּחַ.

נְשִׁימָתוֹ צְרוּבָה מִלְּשׁוֹנוֹת רַבִּים.

וְשִׂמְחָתוֹ עֲצוּמָה כְּמַטָּלָה עַתִּיקַת יוֹמִין.

חָכְמָתוֹ בַּצִּפִּיָּה הַמִּתְאַהֶבֶת בַּזְּמַן.

כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ.

כָּל בֹּקֶר חִיּוּךְ בּוֹטֵחַ עַל שִׂפְתוֹתָיו.

וְכָל שְׁקִיעָה מַגִּיעַ זְמַן קִיּוּמוֹ.

הָרֶגַע בּוֹ אַהֲבָה מְמַלְּאָה אֶת כָּל קִיּוּמוֹ.

זְמַן מֻקְדָּשׁ לְתִקְוָה מִתְחַדֶּשֶׁת וּמְקֻיֶּמֶת.

ועדיין אני כך.

כל יום מחדש... עם חיוך בוטח על שפתיי