יומני אלפוחרה

נכתב בדרכי למסע החיים שלי בשנה שעברה.

במטוס שעשה דרכו ממדריד לוורשה.

המילים שכאן לא נערכו.

אני מביא אותן כמוֹת שהן.

אלה היו המילים הראשונות שכתבתי במסעי.

מילים שפרצו עבורי את חומת השתיקה הפרטית שלי.

שכתבו עשרות עמודים נוספים במהלך הימים ששהיתי בפולין.

עוקב ומגלה את החיים שהיו שם. * * *

אני יושב במטוס ומעכל קציצה פולנית ויודע שאני רוצה להתחיל.  התחלות יכולות להביא לדרך נכונה.  אם בכלל יש דרך שהיא נכונה.  ואני בכלל לא צריך להתחיל דווקא עכשיו.  הרי כבר שבועיים וחצי אני מתחיל.  נוסע מאות שנים בבועת הזמן של הכרתי.  ואתמול נרעשתי.  פשוט כך.  רעידת אדמה.  מצאתי אות חיים מסבא ואחיו.  הם נמצאים ברשימת בעלי מלאכה משנת 1929.  סבא סוחר בעץ ואחיו בעל חנות לדברי עור.  קשה להבין איך ידיעה עובדתית קטנה, מתוך רשימה של מאות בעלי עסקים, יכולה להרעיש כלכך.  גלגל של חום התהפך בבטני וטיפס במעלה גופי, שורף מהעיניים בשטפי חום דמועי חיים.  כל הלילה בלעתי מידע על העיירה של סבא.  על המה והאיך.  תמונות של בתים רצו לפני.  קברים שנסמכו תחת עצים.  עולים מתוך שורשים עתיקים.  והדף של ספר התורה לא נותן לי מנוח.  כמו לב שממשיך לחיות לאחר שנגדע הגוף שהוא שירת כל ימיו.  הדף אינו מת.  הוא חי וזועק את שהיה.  את הביזה והשריפה.  את האצבע שהורתה אותו פעם בשנה.  כמו שעון עתיק שנעמד מלכת.  אין יותר אצבעות שיחלפו בין אותיותיו. דממה ההיסטוריה שהוא קופל בתוכו וברגע אחד של ניתוץ וביזה.  מאז הוא רק אור דהוי שמסרב לכבות.  מסרב לפנות את מקומו בין דפים אחרים של היסטוריה.  כדי שנזכור.  כדי שיאירו מילים אחרות את חיינו.

נזכור דף.

נזכור ונמשיך לחיות.

נבנה את בתינו.

נגדל ילדים.

נֹאהַב וּנְאַהֵב.

ולא נפסיק.

אשן מעט וסבא ייתן לי שוב להתכרבל אל תוך זקן המשי הגדול שלו.  יחייך אלי בעיניו הכחולות.  ירגיע לפני שאירדם.

שוב אני קטן בחיקו.

שוב אני ילד קטן שמחכה שיבוא לשאתי על כתפיו מהגן.

ואני הכי גבוה.

הכי.

כי סבא הוא הכי.

עם זקן המשי

שמלטף הכי הכי.

4 בספטמבר 2006.