| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
דוכן זיכרונות
אני עומד מול האנדרטה של לוחמי גטו וורשה ולא מצליח לעצור את הדמעות. הן בוקעות בכוח ממקומות שלא ידעתי שדמעות מתהוות. קר. הרוח נושבת באימה. רק חודש ספטמבר. טיפות הגשם מנסרות בפנים. אני מזיע ולא יכול לעצור. הגוף בוכה. כל נתיבי הזיעה נכבשים על-ידי דמעות. שוטפים בלחץ מתגבר ומנקים כאב לא שלי. כאב שנאגר בילדות ונערות במדינה יהודית. כאב שהוזרק לדמי בכל יום שואה ובכל מפגש משפחתי עם דמויות גדועות וסיפורים שמחליפים דמויות חיות. תמונות ששקועות בקירות החיים.
הרוח חותכת בי ואני מנהל שיחה על מספרים עם בעל דוכן המזכרות ברחבת האנדרטה. הוא מספר את מיספר מתי משפחתו ושוזר אותם במיליוני הולכים שנכחדו על-ידי סטלין והיטלר. אני מהנהן ומוסיף את המספרים שלי שעולים מאבני זיכרון ששקעו בימים אחרים. כוח הכבידה לא יכול עליהם. אני כורע ואוסף אבנים מהאדמה הבוצית ומתחיל לסדר אותם בין הספרים והגלויות ואלבומי המוות. מצייר את מפת פולין שלי.
כל אבן היא אדם וכל אלבום קהילה. אני סופר אלפים ומוסיף מאות אלפים. המיליונים סובבים את נוכחותי ומעלים רוח גדולה בגבי. באחת, כל הגלויות והאלבומים מתרוממים ברוח כנפי המתים. מניחים את עצמם מתחת לאבנים. מייצרים לעצמם עוד קבר שמחתל את מנוחתם. מביאים אותי ואת האיש אל זיכרון משותף של הרגע הזה.
הוא לא יישכח.
אני לא אשכח.
כך נראה היום מחנה ההשמדה בבלז'ץ - אבנים
ספטמבר 2006
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
