| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
פיסות חלום
הזיכרונות של אלה שכבר לא איתי היום, מורכבים מהמגע ומהנישוק.
מהחיבוק והמילים.
מהרבה רגעים של אושר וכעס ושימחה שחוויתי איתם ולצידם.
רגעים שהם המון נרות תמיד, שהולכים איתי לכל אשר אני פונה.
איתם קל לי לזכור ולהזכיר.
לעומתם, כל בני המשפחה שלי שניספו בשואה, עם עוד רבים רבים שהם בני עמי.
איתם אין לי זיכרונות אורגניים.
כאלה שנגעו בי ונחרטו בנפשי ובדעתי.
כאלה שהלב שלי זוכר אותם.
אולי זו אחת הסיבות שהובילה אותי למסע שערכתי בעקבות בני משפחתי שניספו.
כדי לגעת באבן שעליה ישבו.
כדי לראות את השדה שבו טיילו.
כדי לחוש את הקור של היער.
כדי לראות את האימה שעליה רק שמעתי.
כדי לחבור אל חלומותיהם.
חלומות שאין לי שמץ מושג עליהם.
אני רק יכול לדמיין את התקוות והתוכניות שהובילו אותם כאשר השכימו בבוקר.
אני יכול לשער את ארוחת הערב והשיחות שקלחו שם.
את האינטריגות והשמחות.
את הכישלונות וההצלחות.
עבורי, גם אלה הם חוטים שניתקו ושלא אדע אותם לעולמים.
לכן אני מנסה לקרוא ולחפש ולא מתעייף.
לחפש עוד פיסות אינפורמציה שמתגלגלות להן ללא כתובת.
וכל פעם שאני מוצא ונוגע, שימחה אדירה ממלאת אותי.
אז אני חש פיסית שחיברתי עוד מעט לחיים שלי כאן.
הלילה בא דודי אלי בחלום.
אני מכיר אותו מתמונות.
גם נשענתי על גדר השוק שבה הוא עבד.
וראיתי אותו בחלום יושב על מדרגות בית.
עם ילדה קטנה וצל אישה שחלף ונכנס פנימה הביתה.
התעוררתי.
וידעתי שימחה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
