| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
קו דק
בין יום הזיכרון לערב יום העצמאות עובר קו דק.
קו לא נראה שמבדיל ביניהם ומחבר אותם.
אני מתאר לעצמי כי לו הייתי עתה בישראל הרי הייתי יונק את הקו הסמוי הזה מהיכן שהוא.
מהרדיו ומהטלוויזיה.
עוד יותר מהאווירה וממבטי האנשים.
מהדגלים על המכוניות ובמרפסות הבתים.
הכל היה מספר לי על היום הזה ועל הערב שקרב.
כאשר מעצבות וכבדות השימחה פורצת, מהיכן שהוא ואיך שהוא.
כאשר נסעתי לכאן שכחתי לקחת את המנגנון שיודע כך להפוך עצב לשימחה.
שיודע במחי 12 משואות ואנו נוסעים לפידים, להעיר בי את שימחת יום העצמאות.
כאן אני אחראי על הטקס.
אני מנהל אותו ומשתתף בו.
אני מדליק את המשׂואות.
ואפילו מנסה לומר לתיפארת מדינת ישראל.
ולא תמיד זה מצליח לי.
כי הדבר דורש ממני התכוונות מלאה.
להיות שלם עם הטקס שמבקש לנבוע ממני.
דווקא בשנים האחרונות אני לומד להתכוון אל תוך עצמי פנימה.
לדלות משם את השימחה שהייתה בי בשנים אחרות.
שתפריח את השימחה של היום.
כמו קו דק וסמוי.
ימינה לו עצב ושמאלה ממנו שימחה.
מימיני הנר מהבהב עדיין בזיכרון ההולכים.
משמאלי השמש כבר מאירה את הפרחים.
ואני מהלך על הקו הדק ומבטי פוסע בין ימין לשמאל.
בין עצב לשימחה.
בין אני שברוח שמביט לשמים ואני שישוב כאן בארץ בין השמש לפרחים.
בין צל לאור.
בין אפור לאדום של אביב.
החיים יקחוני עוד מעט, כמעט בכוח, אל אגף השימחה.
המשׂואות כבר כאן בדמותם של פרחי האָהָל שנפתחו להקרין את יופיים.
להאיר.
ואני עדיין מסרב. אני כאן מלטף עדיין את אור הנר המרצד.
עדיין זוכר.
אך הפרחים מפתים ומזמינים אותי במשׂואות של אור שמש.
החיים פונים לשימחה ומותירים את העצב.
הנרות יכבו בקרוב, והמשואות יאירו, עד אשר גם הם ייכלו.
אני מקווה שהן הנרות והן המשׂואות יציתו בי את האש הנכונה.
את האור להמשכה של שנה.
הן לזכור והן לחיות.
אני מקווה שתהיה שנה של שימחה.
עם הרבה נחמה ואור שמש ובריאות.
למדינת ישראל ולכולנו.
שדות
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
