| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2004
שדות
שני כלבים לנו. האחד שמו אריה והשני רוזן.
כבר סיפרתי עליהם לא אחת.
חבריי תוהים תמיד אריה? כשימך?
ומי שמכיר עוד יותר את חיי תוהה גם על שמו של רוזן.
נשמע להם מוזר וגם לי בהתחלה. לקרוא לכלב בשמי.
אך מדוע לא בעצם?
הרבה יתרונות רגשיים אני מוצא בכך.
הזדהות והבנה.
פינוי מקום.
אך זה לא הנושא עכשיו.
השאלה היא מדוע כשמצאתי את פיראנה הזכור לטוב לא כיניתי אותו שדות.
אני לא שמתי לב לכך.
רוזנה התהלכה לה מוטרדת כמה ימים עד ששאלה אותי.
רוזנה לא מכירה את הסיפור של איך נולד שדות.
סיפרתי לה ועתה אספר לכם.
כשהייתי צעיר, איפשהו כבן 20, קנתה לי חברתי עותק של "החיים כמשל" של פנחס שדה.
נער בשלהי השירות הצבאי.
לא כלכך מבין מה קורה סביבו ואיפה מקומו בעולם די מבולבל.
הימים, ימים שלאחר מלחמת 6 הימים.
מלחמה שהיקשתה את ליבי.
כמו הסיטה את מסלול חיי לכיוון אחר.
פחות טוב, כך הרגשתי.
לא הבנתי אז הרבה על נפש וקליפות והגנות.
לכן לא ידעתי כי ניתן גם לעמוד על המשמר.
התחלתי לקרוא את הספר ולאט לאט נסחפתי לתוכו.
הספר מלא במובאות של משוררים, סופרים ופילוסופים מתרבויות שלא היכרתי.
ואני, בכל פעם שקורא על סופר או פילוסוף בספר, עוצר והולך לקרוא את ועל.
כך שקריאת החיים כמשל הפכה למסע של כמה שנים.
כאשר הייתי חוזר לספר, הייתי מתחיל אותו שוב מהתחלה.
עד לנקודת היציאה הבאה.
הספר הפך לי מעין מדריך לחיים.
מסע אל מקומות אחרים.
מסע פנימה עם עושר הולך וגדל.
הייתי הולך לישון עם ספריית החיים, כמו שקראתי לה, ומתעורר איתה.
הכל התחיל ונגמר עם עולם מוזר זה שיצרתי, שנבלעתי בתוכו.
כן, כן, גם פגשתי את פנחס וגם אהבתיו אהבת נפש.
כן, כן, גם התאכזבתי ממנו וגם שנאתי אותו.
על יכולתו.
על אנוכיותו.
על אהבתו.
על כך שאני לא הוא.
בוקר אחד ראיתי אותו בשוק מהלך עם אהובתי.
זה היה לאחר לילה אחד.
הייתה מסיבה. אני זוכר.
כי צלצול השעון העירני. היא לא הייתה כבר.
למרות שהשעה הזאת הייתה לה תמיד מיוחדת.
גם צליל המפתח נסוג מעט מחלוני.
עכשיו אני נזכר בחריקת ליבי עת נזכרתי בריח שעלה מהמצעים....
(כך כתבתי על האירוע לפני ימים לא רבים)
התעוררתי למקום זר.
כבר לא הייתי אותו אחד.
נעלמו ממני כמה יכולות.
כמה אברים שלי נהיו שקופים מידי.
אחרים פשוט נעלמו.
הייתי כמריונטה תלויה ונטושה.
למזלי, היו לי כמה פינות חיים של פעם.
עדיין היה בי מספיק פחד בכדי לדעת שניתן לקפוץ מעל הקרקע.
לנשום אוויר אחר.
ואז כשאתה נוחת על הקרקע אתה שונה.
כי רגע התלישות.
עם אוויר אחר.
עושה נפלאות.
לאדם שקוף.
טוב הפחד ממצב של אי פחד.
המצב בו חייתי קודם לכן. תלוי ותלוש.
לאיטי נחלצתי.
הידיים שלי שוב לבשו צורות מוכרות כמימים ימימה.
שוב הצלחתי לתאם את חיי לצלילי שעון מעורר.
יצאתי מהמסע.
עשיר יותר.
נבון יותר.
רך יותר.
קשה יותר.
זהיר.
בכדי לזכור ולא לשכוח.
מאיפה באתי.
לאיפה איני רוצה לחזור שוב.
בכדי להעניק דירת חדר צנועה לשדות בליבי.
בכדי לגלות שדות אחרים.
הוספתי את שדות לשמותיי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
