יומני אלפוחרה

אזהרה:

אלה דימיונות של תחושות פיזיות.

לא להיבהל.

בעלי לב חלש לצאת מייד

בהתחלה לא שמתי לב.
בבוקר הייתי בים.
ובים היה רועש להפתעתי.
הייתה לי הרגשה מוזרה.
לא ייחסתי לזה חשיבות.
כנראה הרגשה של אחרי שבת.

פטפטתי קצת עם הים.
שתיתי קצת שמש.
וחזרתי הבייתה.

בדרך הבייתה ההרגשה הלכה והכבידה.
הרגשתי כאילו משהו בי מרים אותי.
כל צעד היה דומה לצעד וחצי.
ואני לא רגיל לקצב מוגבר.
הצב שבי לא הרגיש בנוח.

עברתי בפארק וראיתי ילדים בחופשה.
נערות בהריון.
נשים בוחנות אותי.
אני לא אוהב מבטים מהדהדים.

בכניסה ליטפתי את הבוגנוויליה.
היטבתי את צמות הפיקוס.
בדקתי שהכל נאה לי.
ונכנסתי.

בתנועות מאומנות הכנתי ארוחת בוקר.
רוזנה הגיעה מחבקת מאחור.
הבוקר חייך אליי.
הסתובבתי אל תוך חיבוקה ודקירה.
משהו בתוכי צעק אליי.
איי! פלטתי כמופתע.

רוזנה שלפה אותי מחיבוקה.
עיניה דואגות.
מכירה את חוכמת הפרטים.
מייד נרגעה וחייכה.
חזרה לעטוף אותי.

רוזנה ירדה לחדר עבודתה.
אני נשארתי לשבת בוהה.
נזכר בדקירה הצורבת.

נזכרתי בקימה הבוקר.
הכול היה קשה יותר.
מעיק.
כאבי הבוקר היו חזקים מהרגיל.
מאוד רציתי לחזור לישון.

רוזן ואריה היו חסרי סבלנות.
אז קמתי ויצאנו להסתובב.
לגלות שכנים חדשים.

התנערתי מסרעפי הבוקר וקמתי.
בוף! שוב הדקירה.
הפעם קצרה יותר.
חריפה הרבה יותר.
הפעם היא התיישבה לה בתוך לחץ.
משהו מוזר.
לא, זה לא הלב מיהרתי להרגיע את עצמי.
אני הרי קשוב ללב תמיד.
הקצב שלו המשיך כרגיל.
לא, זה משהו אחר.

בכל זאת מדדתי לחץ דם.
מכשיר קטן שמודד לחץ דם ואת קצב פעימות הלב.
מוזר מאוד.
הלחץ היה תקין לחלוטין.
אך קצב הלב היה פראי.
מה שהיה מוזר עוד יותר שכאשר מדדתי את קצב הלב בפרק היד הכל היה תקין.

הורדתי חולצה והיבטתי במראה.
להפתעתי, סמוך ללב, במרכז החזה, אני רואה פעימה שקטה.
משהו שם בתוכי פועם סמוך ללב.
די מבוהל שלפתי את הסטטוסקופ.
הצמדתי אותו לנקודה הפועמת והקשבתי.

פעימות של לב.
קשה היה לטעות.
הצמדתי גם ללב הישן והטוב.
כן, גם הוא פועם כרגיל.

חשתי מופתע.
בהנאה נרגעתי.

מנגינה חדשה יש בי.
לב חדש נולד ומפעים אותי.

משלי, פרק כז, פסוק יט:
כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם