| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
בוקר חדש
רגע רגע אומר לי ז'איְז'י בטלפון. הוא קורא מעט עברית ויכול להבין שאני מספר כאן על המסע שלי. אך כמי שאמון להדריך אנשים, הוא אוהב לראות ראשון ראשון ואחרון אחרון. ואני התחלתי באמצעו של מסע. הוא רוצה לקרוא קצת על חלקו ומה באמת התרחש עם פרסיליה. אני מבטיח לו שאכתוב הכל בדרכי ובסדר הדברים שעולים ממני.
החלטתי ללכת לסוף. ליומיים האחרונים של השהות. אותם יומיים שבהם התחברתי, או ניסיתי להתחבר לחיי היומיום שלי. באותם יומיים כבר קראתי מיילים ועדכוני פוסטים. חלקם היו חשובים לי יותר וחלקם האחר היה מהנה. אך קריאה אחת הממה אותי והביאה אותי להבין עוד יותר את המפגש עם ז'איְז'י. את המשמעות של המסע הזה.
נזכרתי בסיפור שקרה לי בביקתה בהרים. בימים בהם התבודדתי מחיי בכפר. באותם ימים שרק הלכתי בזהירות בשבילים מנסה שלא לפגוע בצעדים שהיו שם לפניי. יום אחד הגיעה אישה. ראיתי אותה כאשר הרמתי את עיניי מערוגת הפרחים שניסיתי לטפח. היא פשוט הייתה שם. לא דיברה הרבה ואני לא הפרעתי לה להיות נוכחת ושקטה. כך חלקנו יצוע וריגושים וטורטיות. בין לבין היינו משוטטים יחד בשבילי ההרים. אך לדבר היא לא התחילה. לא שהיא לא דיברה. אך רק שיחה בטלה. אך לא את אשר על ליבה וגם לא אשר על ליבי. היה לי מוזר אך המשכתי. כי נוכחותה בביקתה ובשבילים ובתענוגות הלילה עשתה לי טוב. רק השקט שלה היה קשה לי. הקושי היה בתחילה כגרעין קטן ולא מורגש. גרעין שיודע לנבוט בחושך. שלא זקוק באמת לאור. כאשר הוא הוציא את עליו הראשונים, שורשיו כבר לפתו אותי בפחדיי העמוקים.
באותו הלילה הייתה סערה וכל הביקתה חרקה. לפתע התפרץ לביקתה משב רוח עז וקר. מיהרתי לכניסה ולתדהמתי לא הייתה דלת. הדלקתי פנס וראיתי סימני בגדים וגם כמה טיפות דם. מיהרתי לשוב פנימה לחדר השינה. האישה לא הייתה.
כששבתי הבייתה ממסעי הנוכחי, הבנתי כי שוב ניפתח לי פתח. פתח שאני חייב הייתי לקרוע. הדלת הייתה נעולה. המפתח איננו. ואני בתוך הבית. הפעם לא הייתה סערה שתזמין את האישה. אף פעם היא באמת לא הייתה. הפעם לא אתן לזרע המחשכים לאסור אותי. ניפצתי את החלון וקפצתי החוצה ללילה הקר. עדיין השריטות אדומות. אך זה רק הבשר. הרוח מצאה לה את הדרך לגשור עם הלב ואני יכול ליהנות מפרי מסעי. חמישים ימים נותרו לי ובימים האלה אנסה להבין את פרסיליה. אולי אמשיך איתה את המסע.
אני יודע ז'איְז'י שאתה אוהב את המילים האלה.
גם אני.
עתה אני רואה שבאמת עשיתי דרך בשנים האלה.
אני מחייך לבוקר שעולה בי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
