| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
פרח
הנחיתה לא בישרה על הצפוי לי על הקרקע. ריו נראתה מקסימה מהאוויר, על כל אייה ומיפרציה. מבטיחה. שיבעת המדורים של ביקורת גבולות ומכס עברו והגעתי לאולם מקבלי הפנים. לאחר סקירה יסודית הבנתי כי אף אחד לא ממתין לי. ברור שהיה תיאום מראש ומישהו היה אמור להמתין לי. מאומה. התקשרתי לז'איְז'י, והוא אמר לי לחפש בחורה שמוכרת מיני מרכולת קטנים. הוא הבטיח לי שאין דרך שאפספס אותה. היא פרח הוא אמר לי. פרסיליה הוא הבטיח לי מחכה לך. לא ראיתי אף פרח באולם אז נגררתי בעייפות של שעות טיסה מרובות לכיוון היציאה. לאחר עוד כמה מלכודות של מיני רוכלים וחפארים של מוניות מצאתי את עצמי מחוץ לאולם. ואז זה היכה בי.
גל החום חבט בי בבטן ובפנים ללא רחם. גופי החנוט עדיין במעיל הנסיעות מיום סגריר ספרדי התמלא באחת בנחלי זיעה. נשימתי גם היא נעתקה וביקשה את הריאות ומהר. כאחוז אמוק התפשטתי מהמעיל ומהחולצה ונשארתי בטישירט להקל על הנשימה. החום היכה בגלים. לא מרפה. נשמתי בכבדות ובכוונה. לאחר מכן הבנתי שכך נראים החיים בתוך 90 אחוזי לחות ו- 35 מעלות. יום ולילה הלחות לא מרפה. כך זה נימשך במשך שמונת הימים הראשונים. לאחר כמה דקות של נשימות מקוטעות הבטתי סביבי. במרחק של כחמישים מטר ראיתי התקהלות. התקרבתי בסקרנות וראיתי את הפרח. שום תיאור אחר לא יכול להלום יותר את מראה האישה הזו. על גופה היא עטתה מטפחות צבעוניות בכתום ואדום ושחור. שיערותיה היו משכן לפרחי ציפורן לבנים וגדולים. הצחוק, הצחוק שלה סינוור ומשך סביבה עדת גברים. בוחנים וממששים את הסחורה. נראה כי היא מוכרת הכל. דברי מתיקה ומציתים. מטפחות וכובעים. והמון חיוכים מעיניים רכות שנתונות בתוך פנים של דבש. צבע שאני לא מכיר. בהיר וכהה. רך וגם חזק. האישה הזו מחכה לי?! הבנתי די מהר שהיא כאן למכור ולא בכדי לחפש איזה שדות אחד שזקוק להסעה.
המשכתי בשיטוט, גורר את המזוודה ואת בגדי אחריי. מחפש עוד פרח. השיטוט לא העלה הרבה. וודאי שלא פרח. חציתי עוד ועוד רוכלי סידקית למיניהם וסדרני תחנות אוטובוסים ומוניות. יחסית למיעוט האנשים, הרי לא פלא שהם ניסו לצוד אותי לעלות לאיזה רכב. נזהרתי, כי הרבה שמעתי על הכנסת האורחים הברזילאית. בעיקר על זו של פושעיה. גרוני הרגיש חרב כמדבר. החלטתי לשוב אל אולם הכניסה הקריר בכדי לרוות את צמאוני. התיישבתי בעייפות של איש סחוט בבר הראשון שנקלע בדרכי. עוד אני מעיין ברשימת המשקאות, אני רואה את הפרח נכנסת גם היא לאולם. נראה כי הסתיימה עת המכירות והגיע הזמן לנוח גם בשבילה. ראיתי אותה מסתובבת עם צ'ימידאן גדול וללא ספק נראה שהיא מחפשת מישהו ולאו דווקא כיסא למנוחה. ואז האיר בי אור קטן שאולי היא מחפשת אותי. לא, לא היה לי כוח לקום. חשתי אפוס כוחות. טלפון לז'איְז'י הבהיר לי שפרסיליה מחפשת אותי ממש ברגע זה. עוד אני מנסה לוודא ביתר פירוט את המראה המדוייק שלה, והיא ניכנסת לבר ונעמדת מולי ממתינה בחיוך. סיימתי את השיחה וחייכתי גם. חיוכי ניבלע בעיניה כלא היה. כלכך הרבה אור היה בעיניי האישה הזו.
החיוך שלי הפך לשימחה גדולה שהבנתי שהפרח הזה הוא אכן פרסיליה שממתינה לי ורק לי. על הדרך היא גם מכרה מיני דברים, כי כך הם יושבי הפאוֶולות . הם במצב של מוכרים בלבד. תמיד יש להם משהו למכור. ותמיד ימצאו את הפרייאר שיקנה. פרסיליה ייסתבר לי בימים של אחרי, הייתה רבאומנית במכירה של כל דבר. כלדבר, פרט לליבה. את הלב היא רק השכירה ולאוו דווקא למרבה במחיר.
חיבוקי הבנאובד שזכיתי להם, היו שווים את השעה האחרונה בה נגררתי סחוט בשדה התעופה. צעדנו למגרש החנייה והעמסנו על המיניואן הישן שלה את הציוד ואת עצמנו. המיניואן עצמו היה צבעוני לא פחות ועם ריח משכר של פירות טרופיים תוססים. שמנו פעמינו לפגוש את ז'איְז'י.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
