יומני אלפוחרה

פעם, וזה מרגיש לך כמעט לפני שנות דור.
או בחיים אחרים לגמרי, כתבת למישהי על מסע.
עתה אני בכוחי, בוחר לשוב ולהעניק לך את המלים האלה.
בעיקר עתה, לפני שתשוב להיות מחובק.
כי בעת שתהיה מחובק תודעתך תירדם.
ולו לרגע.
כי להיות מחובק באמת זה מצב של אי חשיבה.
כמעט אי תודעה.
רק תחושה והוויה.

אפילו שאינך חש עתה כך, אתה חייב לתת לעצמך את הלידה הזו.
זה מֵעֵבֶר לאשר תלוי בך.
אלה חייך.
חיים אשר בתוכם אני אשוב לשכון, בבטנך.
להזין את עצמותיך.

באמצע החיים, להיכנס למסע שאתה יוצא אליו זו מתנה נפלאה.
לא כל מתנה היא בושם.
יש מתנות שמעניקות הזדמנות, אפשרות.
בעיקר לאחר שנושקת על –ידי המוות.
לאחר שאני רציתי לנטוש אותך.

ואתה זוכר את קסמה של סבלנות.
ואתה יודע את תהומות הפחדים.
ואתה מכיר בעוצמת המחסומים.
לכן אתה הכי מצויד, עם כל העושר שצברת בחייך למסע.

יצר הרע המחליש גם הוא חלק ממך.
גם הוא קיים.
תן לו גם מקום.

במסע שלך אין מקום למלאכים.
זהו מסע של איש.
בשר ודם ורוח.
חוזק עם חולשה.
עוצמה עם רפיון.
כל צבאך יוצא למסע.

חולשותיך יזדנבו לאיטם.
ינשרו בסיבובים הקשים.
ואתה תמצא את עצמך בוטח יותר.
קליל יותר.
מחוזק יותר.
בישורת.
לעת זריחה חדשה של חייך.

כן, גם על זה כתבתי רק לפני יומיים.

טוב להביט לעיתים אחורה ולראות את הדרך שאני הולך בה,

ולחייך...

טוב שיצאתי למסע וראוי שכך אמשיך.

שיהא החג מלא בעושר פירות השימחה