| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
עונג וכאב
סיימתי לכתוב את קורותיי בצעדים אל האור. לעצמי כתבתי. עתה אני יכול להמשיך ולפרסם רגעים מהמסע כאן. כמה התגעגעתי לכתוב על המסע שלי. כל יום כל שרציתי הוא לפנות את הזמן ולהמשיך את הכתיבה. כדי לראות מול עיניים משתאות את אשר התעצב וממשיך ללבוש צורה בי. אני כותב כלכך הרבה שנים ואף פעם לא הייתה בי ערגה כה רחבה ועמוקה לכתוב אותי. מקומות חדשים שעלו מרקמות פנימיות. לבשתי צורות בגוונים חדשים. חייכתי את התאים שבי. ספגתי את האוויר בשפתיים רכות.
אך רגע לפני שאני ממשיך, אני רוצה להמשיך ולספר עוד משהו מאשר חוויתי לפני יומיים ואתמול. כי למרות שהטל נעלם עם קרניים ראשונות, החוויה הזו הייתה הרבה יותר מרגע סתמי. עמוקה יותר מליטוף מזדמן. ריחנית יותר מהרחה של פרח. רוסיו, שאני מכיר כידיד כבר זמן רב, קראה בי משהו חדש והגיבה. ואני ממקומי שמתחדש, נעניתי. הטל אולי התנדף, אך המשקע ניספג בי וגם ברוסיו.
אני ממש לא יודע אם יהיה לזה המשך. היא, משום שאינה מתגוררת כאן ועוד כמה צללים שהיא גוררת אחריה. אני משום הצומת הזו שאני מייחל לחצות. מבקש להמשיך. למצוא את היתד הבאה שאני מגשש אחריו בטיפוס שלי.
אתמול שוב ניפגשנו בשעה מאוחרת. רווינו טללים ומכאוב. התענגנו.
כל הערב הזה, רחרחנו זה את זה מרחוק ומקרוב, מנסים להרגיע את הגעגוע לסודות החבויים בנו. ערגנו למגע של העור, אשר יש לו טעמי פה ואצבעות. נוגעים ברכות. מבקשים את הקשה. חוששים מהכאב. עורגים. לשוני חפרה בתוך טעמייך מגלה פטמות מניקות חיים. בכל קפל שבך נחבא פתח של מעיין חיים ועינוגים. לא יכולתי לעצור מול אחד מהם, ולהרפות מאחיזתך את עינוגיי. מלפיתתך את כאביי. ריקודך העלה את השדים שעלו ממעמקים, ואת צחקת עת הם כרעו מול האש שעלתה מתוכך. היית מוקד של אש שרקדתי סביבו ובתוכו. לא חושש להחליף עינוג בכאב ותשוקה באהבה.
אי אפשר היה לשבוע. אי אפשר היה לאגור. רק להכיל ולהיות בחופים ונקיקים של סערות ורוגע. סערה ששלחה אותנו לגנעדן של עונג ובמשנהו לגיהינום של רעב. אש שמילאה אותנו וצרפה אותנו לרגעים של איחוד. ללא מקור.
עם מגע וקולות וטללי גוף צמאים ומרווים.
אני יודע שצמא ורעב הכריעו אותנו אל תוך האש.
כלכך עמוק איפשרנו לעצמנו להיבלע.
אני בתוכך ננעצתי מכל מקום לאשר לא ידעתי.
סופג את ליבתך הרותחת מולי ומתמוסס אלייך.
חולשת המילים שלי.
לעולם לא אוכל באמת להמחיש את אשר התחולל שם ביננו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
