יומני אלפוחרה

פריצה בטעם ספרדי
אני נדהם.
יש אלוהים.
אני מתחבק איתו.
גם עם פאקו.
אפילו עם שוטרים.

המשך סיפור הפריצה...
Paco, חברי הרופא האח היקר לי, הגיע והביא איתו 2 שוטרים מהגווארדיה סיביל.
הסתובבו, ריחרחו, שאלו ורשמו.
הו, כמה הרבה הם רשמו.
פוסטים רבים אפשר לעשות מהרשימות שלהם.

לאחר מכן הלכה הגווארדיה בהבטחה מפוקפקת שהם ישתדלו.
ישתדלו אמרו, רק משום בירת האלהמברה השמורה שיש לי בבית.
בטוח שיחזרו שוב.
לא כל אחד משיג את הבירה הזאת.
חייכתי וליוויתי אותם החוצה.

פאקו קפץ למאפייה להביא מיני דברים ואני נשארתי עם עצמי ועם 2 כלבים.

ואז, בדממה של אחרי, בלהט הבלבול והרשמים החריפים, נחלשתי.
מאוד.
כמה זה היה מרגיז להיווכח איך שאני לא עומד בזאת.
הלב הזה עדיין לא התחזק דיו.
מרגיז!

כמובן שלחצתי על כפתור המצוקה.

אני קשור לחברה שמספקת שירותי חירום באופן כללי.
תוך דקות הגיעו אמבולנס, מכבי אש ומשטרה.
גם פאקו חזר ומה זה ניבהל.
גם אני קצת.

איכשהו, הנוכחות של כל כוחותינו המזויינים הרגיעה אותי עוד לפני הזריקה.
לאחר זמן החליט התאג"ד בראשות הקצח"ר פאקו, כי אין צורך לקחת אותי לאישפוז.

לפתע הרגשתי איך כל כוחותיי שבים אליי.
החיוניות שוב זרמה בעורקיי.
הפחד השתחרר ממני בבלופ חרישי.
תחושת הבאסה והמיאוס התחלפה באמון בכוחי ובביתי.

אז מה אם היה כאן מנוול אחד.
הוא לא הצליח למוטט את הבית.
אף לא סדק אותו.
והנה אני עם חברי הטוב.
עם ההשקעה שלי לעת חירום.
והכל נראה שישוב למקומו.

כן, אלוהים ואני התחבקנו.

האמבולנס עזב.
מכבי האש עוד הרבה קודם לכן.
השוטרים נשארו כדי לרשום דיווח.
איך לא?
עוד כמה פוסטים ליומן המשטרתי.

הפעם זו לא הייתה הגווארדיה סיביל.
זו הייתה משטרת השכונות.
משטרה עם נשמה, יש הקוראים לה.

הם שמעו על האירוע שהקדים לאירוע.
הרימו גבה.
התלחשו ביניהם.
והסבירו לנו, שהבוקר היו עוד 2 תלונות דומות ברחוב שלנו.
פורץ סידרתי.

פאקו זרק שאולי מדובר בפועל מאתר בנייה סמוך.
הרבה פועלים מרוקאים ופרואנים יש כאן.
הם מרכיבים את רוב צבא הפשע הזעיר.
אולי?

יצאו 2 השוטרים ואמרו שיבררו.

עברו אולי 20 דקות והשוטרים חזרו עם 2 מועמדים לתואר הפורץ המבוקש.
הסתבר שמנהל העבודה ראה את שניהם משחקים עם אקדח יורה חיצים.
כך איפה נרדמו להם רוזן ואריה על מישמרתם.

רוזן, מדריכי ושומרי הנאמן לא היה זקוק לריחרוח וחקירה ושאלות.
מייד התנפל על אחד מהם, הקטן יותר.
מרוקאי מפוחד עד מוות.
רוזן לא מתנפל כדי לפגוע.
הוא רק תופס את הנעל או המיכנס התחתון ומביע את זעמו בטלטלות אדירות.
הכל היה מהיר מאוד.
בשניות, הצעיר המפוחד שכב מוטל ורוזן פשוט יושב עליו מגרגר בהנאה כעוסה.

טוב, ברור כי הצעיר הודה במעשיו.

יצאו השוטרים עם הצעיר שקיבל על עצמו את התואר המפוקפק של פורץ שהייתי מוכן שרוזן יחתוך מעט.
חזרו לאחר זמן עם כל השלל.
ארנק.
מחשב נישא של רוזנה.
הרבה מאוצרות המינרלים והגבישים שלי.
תכשיטים של אמא.

זהו.
זו סיפורה של פריצה ספרדית.

כן, אלוהים ואני התחבקנו.