| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
מרקאנה
כל האנשים היו לבושים בשחור-לבן. מוזר, חשבתי, היום יום ראשון והבגדים האלה נראים יותר כמו בגדי כדורגל מאשר מחצלות יום ראשון. משברי מילים רכות בפורטוגזית קלטתי שוב ושוב את המילה מרקאנה ופלמינגו. איצטדיון הכדורגל המפורסם של ריו, ואחת מקבוצות הכדורגל שלה. מהר מאוד הבנתי שכל החבורה הזו התכנסה כאן משום איזה מישחק כדורגל ולא כי איזה שדות מרוט שהגיע לבית מקצות הארץ. מרקאנה היה בתוכניות הביקור שלי, אך הנה נפלתי על קבוצת אוהדים שמתכוננת למישחק. כל פעם שמישהו היה קורא בשם פלמינגו היו כל השאר מהמהמים מפיהם כמה שנשמע כקללות נמרצות לסופה של הקבוצה הזו. מהר מאוד קלטתי שכאשר הם אמרו בוטפוגו האירו עיניהם. המילים של לפני השם ואחריו נשמעו כמזמור תהילים לפחות.
ז'אייז'י בא והתיישב לפני והתחיל לבאר לי את הסתום. הבנתי שהיום אחר הצהריים יהיה המשחק הראשון בין שתי הקבוצות במסגרת הפלייאוף של האליפות בליגה המקומית של ריו. בוטפוגו מארחת את שנואי נפשה מקבוצת פלמינגו. היריבות הזו היא בת שנות אלף, ובשעות שלפני המישחק הפליאו ז'אייז'י וחבריו לספר אגדות ופלאות. ברור שבוטפוגו יצאה באגדות תמיד מנצחת וזוהרת. נסחפתי לתוך הסיפורים והאווירה והיה ברור לי שאני אוהד בוטפוגו מבטן ולידה. מכבי חיפה תסלח לי לכמה ימים. אני עומד להיות באיצטדיון המרקאנה המפורסם במשחק כדורגל. לא בסיור תיירים, אלא במישחק בשר ודם וכדור ואוהדים שרופים של שתי קבוצות מפורסמות כלכך. חלומות לעיתים פוגשים בך אפילו שעוד לא גמרת לגמרי לצייר אותם.
ועל מי חשבתי שהיה רוצה להיות כאן איתי באחר צהריים זה? על טליק כמובן! בוטפוגו הצטיירה לי כהפועל ירושלים ופלמינגו כבבונים המקומיים. יסלחו לי אוהדיה האדומים-לבנים של פלמינגו. אני ומחשבותי על טליק היינו בשחור לבן מחבק וחם. היה לי ברור שתמיד היה כך, אז איך יכולתי לסרב.
לאחר ארוחת צהריים מאוחרת של כל החבורה, שכללה נזיד דגים משגע, יצאנו לדרך. רק עוד כמה שעות יתחיל המישחק, אך הדרך הייתה פקוקה. תכולת האיצטדיון היא כ- 180,000 איש (יש גירסאות אחרות גם), אך ברחובות ובכבישים יכולת לחשוב שכל ריו זורמת לאיצטדיון. לאחר הזדחלות של למעלה משעה לאורך כ- 10 קילומטר, הגענו לרחובות הסמוכים לאיצטדיון. המשכנו ברגל ואני משתאה מהאווירה, השימחה, הריקודים וכל דוכני המזון שבדרך. הרחש של העיר התנקז לשכונת המרקאנה מבליע את ההבדלים שבין עושר לעוני. הכל קיבל את אותו גוון. אדום-לבן מול שחור-לבן, אך ללא אלימות. דווקא כאן, היכן שגפרור יכול להצית להבות אלימות, היה שקט. מתוח, אך שקט. כנראה ששני המחנות ידעו זאת ושמרו על הכבוד והמרחק הנכון האחד מהשני.
אנלאיודע איך זה קרה, אך איבדתי את קבוצת החברים שהלכתי איתה. כנראה שהחולמניות וכמות הגירויים ריגשה אותי עד כדי כך שאיבדתי אותם. את הדרך אי אפשר היה לאבד. פשוט המשכתי עם זרם ההמונים לכיוון האיצטדיון. כרטיס כניסה היה לי וידעתי שאפגוש את חבריי החדשים בתוך האיצטדיון. הכל היה טוב לולא נקלעתי לליבה של חבורה באדום-לבן מאוהדיה של פלמינגו השנואה. קצת נבהלתי מעצמי. רק כמה שעות שאני מכיר את סיפורי היריבות הזו, וכבר השתמשתי במינוחים בבוניים. כלכך קל להיסחף. החלטתי שבינתיים אהפוך גמני לאדום-לבן והמשכתי עם החבורה החדשה. צוהל ושמח.
בסופו של דבר נכנסתי לאיצטדיון כמובן לאיזור האדום-לבן. נשמה טובה שריחמה על הזר שלא מבין את הסכנות שהוא מניח לפיתחו, כיוונה אותי לכניסה הנכונה. הגעתי לחבורה והתקבלתי כבן האובד. ציידו אותי בדגל הקבוצה הנכונה כדי שאתעטף בו ולא אראה כזר. המשחק התנהל תוך כדי שירה בלתי פוסקת של האוהדים. לא כלכך התעניינתי במה שהתרחש על כר הדשא. הרבה יותר מעניין היה לראות את ים האוהדים שלרגע הייתי חלק ממנו. היו רגעים שחשתי שאני נמצא באיזה טקס רב רושם. עשרות אלפי אנשים שממלאים את האוויר בקריאות ושירים. ולרגע לא פוסקים. נעים כגל שמשדר את עוצמותיו לחלל האיצטדיון ומחבק את כוהניו שעסוקים למטה על הדשא. כאשר הכדור היה מגיע לקבוצה היריבה, כל הקדושה הזו הייתה מתחלפת בשאגות בוז ורצון להפריע ולהכשיל.
ואז בא הגול. גוווווול!! למזלי היה זה גול לזכות בוטפוגו. האיצטדיון רעד והתרגש. הטובים הבקיעו גול. צד אחד של האיצטדיון פוצח בריקודים ושירים והצד השני שקט ומתכווץ. מכל עבר עלו זיקוקים לשמיים. לא, לא מהאיצדיון עצמו. מסביבותיו הקרובות והרחוקות. בשלהי המחצית הראשונה הצליחה בוטפוגו להבקיע עוד שער. המחזה והשירה והריקודים חזרו על עצמם. רק בעוצמות גדולות יותר. נראה כי השימחה של האנשים הביאה אותם לחוסר שליטה. אך רק למראית עין. כי במחצית השנייה הגיבו האדומים-לבנים בשני שערים שלהם. כל השימחה חצתה לעבר השני של האיצטדיון. הצד שלנו השתתק כאילו יד נעלמה סתמה את כל מקורות השימחה שהיו בו אך לפני דקות. הזיקוקים עלו ממקומות אחרים.
כך המישחק הסתיים בשוויון. כל קבוצה ואוהדיה זכו במנות השימחה והעצב שלהם. עתה זרמו האוהדים החוצה מתערבבים. שחור באדום. שקטים. יודעים ששוב ייפגשו. הדרך חזרה ארכה יותר משעתיים. לא, לא משום הפקקים. פשוט חבורת החברים שלי הייתה צריכה לנתח כל תרגיל וכל טעות ולהטביע את צערה על חוסר הניצחון. הרבה בירה זרמה שם, עד ששבנו לביתו של ז'אייז'י.
ואני זכיתי להיות מעט אוהד של בוטפוגו, אפילו שלרגעים חשתי גם מעט בבון.
להיות במרקאנה זו חוויה ייחודית, ללא ספק.
פוסט כדורגל כתבתי.
על אוהדים ובבונים.
על חוויה מסעירה.
מתנה לך אחיקר שלי טליק.
ליום הולדתך הרביעי 
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
