יומני אלפוחרה

היום שמחתי להציץ לשדות של לפני שנתיים וחצי.

שדות שהיה בוטח אז בדרכו.

רמה הביאה אותי לקרוא את אשר כתבתי אז.

תודה לך חברה יקירה שאת.

הבאת לי הרבה שימחה היום.

כך כתבתי אז.

* * *

לא הייתה טלוויזיה בילדותי.

גם לא אינטרנט או מחשבים.

היו כדורי סמרטוט.

סוכות שבנינו על עצים.

היה "הארץ שלנו".

היו ספרי חסמבה והבלשים הצעירים.

היו חוברות טרזן.

והשיא.

גולת הכותרת היו סירטי טרזן.

ג'וני וייסמילר מרחף ומקפיא דם בזעקת הטרזאאאאאן שלו.

ואני תמיד נשביתי בדיוק ריחופו בג'ונגל.

איך היה מעופף לו בין עץ לעץ בתיזמון מדוייק.

יודע מתי להרפות מהשורש התלוי בו נאחז.

ואיך ממתין לו השורש הבא.

בתנועות חלקות.

ללא מאמץ.

בטח שניסיתי.

בין עצי האורנים עם חבלים שארגתי משאריות של חבלים.

ונפלתי ונחבלתי.

לא הצלחתי.

וגם כמה צלעות ניפצתי בדרך.

כל הגמישות שניחנתי בה לא הועילה לי.

אז איך, איך טרזן מצליח ואני לא הצלחתי?

זו שאלה שלא הירפתה ממני.

השאלה הזו חפרה בי עוד יותר כשמצאתי את עצמי ילד עזוב.

וילד לא מוצא תשובות.

זה היה הכלל שליווה אותי בשנות ילדותי.

שאלות.

תהיות.

קושיות.

תשובות אין.

אז למדתי לארוג שכבות, לכסות את מערומי אי-היכולות שלי.

לקוות שאפשרויות אחרות יצוצו מבין הגדמים המוסתרים.

כך בין תחנה לתחנה מצאתי את עצמי נעזר בכל מיני תחפושות.

העיקר שלא יזהו שאני מסומן.

שלא יידעו כי בשרי ניפלש ולא פעם אחת.

כי אין סכין חריפה לילד מאשר הלעג.

והנה אני היום כאן.

לאחר עשרות שנים של מסע מפרך.

הגעתי לשלווה ונחלה.

אישה שאני לצידה.

והיא גם איתי.

שני בנים כאוצרות.

גם נכד רחוק מעט.

חברים.

והכל עטוף ביכולת כלכלית.

יש לי את כל הפנאי שבעולם (כמעט) לבחון את העטיפות שמכסות את עירומי ואת חוסריי.

יכול אני לקלף ולהתקלף משכבות.

לחשוף לראשונה, לעצמי ולשמש החובקת, את הפגעים ואת המומים שנטבעו בי לפני שנים רבות.

שנים ארוכות התכוננתי למסע הזה.

ועתה מתוך הרוגע של חיי.

מתוך יכולותיי הספורות אני יוצא (יצאתי) למסע.

יש בי שקט ואמונה בדרך.

יש בי ידיעה שאיננה מחוברת מאותיות.

שאינה מצטיירת לכדי מילים.

ששם, מהעבר השני של המסע אני מחכה לעצמי.

באור גדול.

בסגירת המעגל הגדול של חיי.

הפגישה הזו תרפא את מומיי וצלקותיי.

כך יצאתי לדרך.

מצוייד בכל אשר אדם זקוק לו במסע שכזה.

אישה

בנים

חברים

צידה

כסף

ולהפתעתי גם במכשיר מופלא חדש.

פנס פלאי בשם ישרא.

כך אני חוצה את מעבה הג'ונגל של חיי.

בטוח ובוטח.

כי שם אני מחכה לעצמי.

כי עצמי יגיע ויפגוש אותי.

יתחבר.

ושניהם ישלימו לידי נפש אחת.

עתה אני גם יודע את סודו של טרזן.

הוא פגש את עצמו לפני שהגיע לנקודה הבאה.

הוא צייר את משעול ריחופו בטרם יצא לדרך.

כל נקודה שהגיע אליה.

הפכה לצומת ארוג בחוזקה.

כי עצם ההוויה בצומת מחברת ומחזקת.

והיא כיוונה אותו במעלה המשעול.

אל עבר הנקודה הבאה.

אני יודע, כי כך אני נע.

ביער חיי.

מקרין את עצמי אל עבר ההווה של חיי.

מתוך עברי.

ויחדיו פוגש צמתים.

מחזק גשרים.

מרחף לנקודת המסע הבאה.

זהו מסעי.

שקט ובוטח.

מאמין ויודע.

* * *

התרגשתי היום לקרוא את עצמי.

התרגשתי מהמקום שלי היום, שמביט אלי של אז.

מביט לילד, למתבגר, לאיש.

מביט ושמח שכאן אני היום.

תודה לך שוב רמה {}