| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
בנמאומץ
צפוף ורועש היה בבר שאתמול הייתי בו. בר טיפוסי של סטודנטים. כך נהוג ביניהם לבלות את ימי חמישי בלילה. הקולות החרישו את המוסיקה ובטח את מי שניסה לדבר. צעקתי את דבריי אל החבורה והם הגיבו בחיוכים. אי אפשר היה לשמוע באמת. אף פעם לא נמשכתי למקומות כאלה, גם כאשר הייתי בגיל שלהם.
שתיתי הרבה, כי דּוּדוּ אמור היה לקבל 30% מהפדיון. שתיתי 2 אירו והשלישי שולשל לכיסו. עודדתי את כולם לשתות. מגיע לו לדודו. נגן בחסד. החבר הכי טוב של בנצעיר. אני כלכך רוצה שיצליח. הוא פתח בנגינה והשתרר שקט. רק מחיאות הכפיים של המאזינים. כל ספרדי ששומע פלמנקו מתחיל למחוא כפיים. התניה גנטית.
הם סגרו על הבמה הקטנה. מחבקים אותו בקונכייה מלטפת. בשלב מסוים חשבתי שהם יעלו על הבמה בכדי להיבלע בצלילים. כלכך יפה הוא ניגן, ממגנט את כל השומעים. ובין לבין מריה הסתובבה ועודדה את האנשים לשתות
נהיה מאוחר והוא המשיך להפנט את השומעים. עוד ועוד אנשים נכנסו והמקום הפך למפוצץ. אין כפלמנקו למשוך את הספרדים. הם אוהבי מוסיקה, אך פלמנקו מעיר את להם הדם. מעלה לעיניהם את השמחה של קיומם. כלכך התמוגגתי שכך הוא מצליח. והוא רק בראשית דרכו.
לפני שיצאתי מהבר ניסיתי לפלס לי דרך ולהתקרב לבמה. רציתי לצלם את אגלי הזיעה שנטפו לגיטרה. להקפיא בצבע את עומק הצלילים. לא היה אפשרי. מהיכנשהו עלה בי קול שביקש לי דרך בתוך הקהל ואמר, "זהו בני. תנו לי דרך אליו."
כולם הביטו בי ובמבטם ראיתי הערכה ואהבה רבה אליו. זכיתי מההפקר. ואולי לא, כי כבר שמונה חודשים שהוא כאן, יוצא ובא וניכנס. מתי שרק יחפוץ. ומקבל הרבה אהבה ותמיכה ו- care כאן.
עתה קלטתי.
הוא בני המאומץ.
הוא חייך אליי והיום התקשר לומר תודה.
זכיתי. יש לי בן נוסף.
בנמאומץ.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
