| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
חומוס באהבה
הבלגן שב- Ciudad del Este (עיר המזרח) בפרגוואי הוא סוד הקיום של העיר הזו שנראית כמו אוסף בלתי אפשרי של שווקים ומרכזי קניות. מי שחשקה נפשו בקניות שם פעמיו אל העיר הפרגוואית הזו. כל דבר. מפריטי שוק פשפשים ועד למותגים הכי יוקרתיים. לאחר שיטוט לא קצר במורדות ועליות הגענו לחנות של סוני. כל מוצר שמופיע בקטלוג היה שם בחנות. חנות? יותר נכון להגדיר את המקום כאצטדיון כדורגל מקורה. הכל מסודר וקריר. כמה הערכתי את הקרירות לאחר החום והצעקות והלחות שעולות מכל פינה. והאדיבות. ללא ספק שהם רצו את כספי ותמורת זאת ליקקו אותי מכל כיוון אפשרי. הם נורא רצו למכור לי איזה לפטופ או מצלמה מתוחכמת. בסוף זכיתי לכרטיס הזיכרון שחיפשתי למצלמה. בקופה פגשתי עיניים שחורות ענקיות. עיניים שהתחברו לחיוך כלכך יפה שכמעט ושכחתי את פרסיליה. אך איך אפשר והיא איתי כל הזמן, ואני רק מקווה ששוב היא ככה במקרה או שלא תתחכך מעט בגופי עם רכותה. טוב טוב... לקופה. תגית העובד על שימלתה של נוּריה רמזה שהיא איננה מקומית ולאחר חיוך ושאלה, אכן הסתבר שהיא לבנונית במוצאה. היא לא נרתעה כאשר שמעה שאני מישראל, אלא להיפך. כמעט שנפלה עלי כמוצאת אח אבוד.
הנערה השתייכה למשפחה לבנונית מרונית שהיגרה לעיר. חלק מקהילה לבנונית מאוד גדולה. לאחר עוד שיח ושיג הוזמנו, לארוחת צהרים במסעדה ששייכת למשפחתה. כשהגענו, חיכו לנו כבר שלושה מהאחים והאבא. הם שמעו כבר על האורחים ועשו כל שביכולתם לשמח את האורחים, אותנו. קבלת הפנים הייתה מאוד מאוד מלבבת ומוזרה. מוזרה, כי לא הבנתי מה פשר וסיבה לה. אז אני שכן שכזה, אך מה להם לשמוח על ישראלי שמגיע לעיר המזרח הפראגוואית. מהר מאוד עלתה כבודה של עשרות מזטים על שולחננו. כל מה שהנפש הישראלית שלי התגעגעה אליו. אני כמובן נתפסתי לחצילים בטעמיהם השונים. לטחינה הרגילה והירוקה. לקובה. לפלאפל. פרסיליה, בחושניות הטבועה בה, מיהרה גם היא לטעום מכל הבא. עונג קולינארי לבנוני במיטבו.
ואז שאל אותי האבא, ואיך החומוס? טוב, החומוס לא היה משהו שאפשר לכתוב עליו הביתה. ניסיתי לפאר ולרומם את מה שהיו פעם גרגרים שמחים בחלקם, אך הוא קלט את המרחק בין לשוני לעיניי. ואיך חומוס טוב צריך להיות בעיניך? כך הוא. לא, לא היה שם עלבון מיזרחתיכוני, אלא סקרנות ותקווה. דיברתי איתו על מירקם וטעמים ואהבה. ומה שסיפרתי מצא חן בעיניו. כלכך מצא חן בעיניו שהוא איתגר אותי לבוא איתו למטבח. הכל היה שם. מטבח לתיפארת. נקי ומצוחצח ומלא בריחות נקיים וחמים. לבשתי סינור ואני ופרסיליה כעוזרת התחלנו במרקחה.
אלה לא היו גרגרי חומוס אורגניים ממצרים. אלה שזוכים במלוא אהבתי. אלא גרגרי חומוס מקומיים שנראו לי מעט מצומקים, אך זה מה היה. שפתתי מים לסיר והרתחתי את המים עם חופן נדיב של מלח. פרסיליה הוסיפה את הגרגרים לסיר המבעבע ברותחין. משהו כמו 220 גרם. אך למה? הנה כאן יש גרגרים שהושרו כל הלילה. כך האבא מנגן באוזניי. לא, אני לא משרה את הגרגרים מבעוד לילה. כך אני. שנים שכך עשיתי, עד שיום אחד מיהרתי והרתחתי אותם ללא השריה. כך קיבלתי את המירקם הגס של חומוס תורכי שאני כה אוהב. מאז אני לא משרה. רק נותן אותם לחסדי המים הרותחים במשך כשעה וחצי. עד כשהם רכים, אבל לא מידי. כך אנאוהב אותם והם אותי גם.
בינתיים אפשר תוך כמה דקות לסחוט מיץ מלימון שלם ולקלוף שיני שום. שום. לטעמי, כל המרבה הרי זה משובח. לפחות שישה מהם. אני מעדיף לחוש את חריפות החומוס ואני מוסיף לפחות עשרה שיניים נוגסות בלשון. מאוד שמחתי שפרסיליה שותפה נאמנה לתענוגות השום. הרבה דברים אפשר ללמוד מסתם חומוס. סתם. הרי חומוס הוא אף פעם לא סתם. כך מכיר כל לשון וכל לב.
עד שהגרגרים ימשיכו במסעם לארץ המובטחת של חומוס, התכבדנו בעראק זחלוואי קר כקרח. וואוו... כבר שכחתי כמה מעינות שהדבר המהמם הזה יודע לפתוח. כמה הוא מחמם את הלב ואת החושים. אני קורן ופרסיליה שלצידי עולה בלהבות העראק. כלכך רציתי לחבק ולמעוך אותה. אך שלא כהבטחה של החומוס, היא הייתה עבורי, כנוף מהר נבו. להביט ולחלום. כלכך קיוויתי לאישה אחרת. מטומטם, כבר אמרתי? טיל-קרקע-אישה.
חומוס.
חזרתי למציאות. פראגוואי. משפחה לבנונית. פרסיליה. אני וחומוס.
סיננתי את הגרגרים ושמרתי את מי הבישול החומים. הם עשירים בהרבה מינרלים ואהבת האדמה. את אוסף הגרגרים הלוהט שמתי במעבד מזון ויחד עם מיץ הלימון טחנתי אותם עד שנהיו כמין עיסה גסה. הוספנו רבע עד שליש כוס שמן זית לא חזק. שמן זית חזק ימרר את החומוס ואת המנגבים. שוב הפעלתי את המעבד עד שכל השמן נספג והתערובת הפכה ליותר עיסתית. בשלב הזה מוסיפים מעט טחינה גולמית (שלוק קטן, לא הרבה). בחומוס תורכי אין אפילו טיפה של טחינה. במקום, יש אוקיינוס של שמן זית. עתה הגיע תור מי הבישול. מוסיפים לא הרבה. משהו כמו רבע כוס. כי המים אומנם עשירים במינרלים אך גם מאוד מאוד מלוחים. מערבלים שוב והתערובת הופכת מעיסתית לסמיכה. וציבעה נהיה לבנבן מעט. במידה והטקסטורה סמיכה מידי, מוסיפים עוד מעט מים, אך לא ממי הבישול המלוחים. בשלב הזה ולא רגע אחד לפני, מוסיפים את כבודת שיני השום ומערבלים שוב. הוספה של השום מוקדם יותר תגרום לבישולם על ידי הגרגרים החמים.
את החומוס הזה מגישים חמחם, כמו שהוא. אפשר להוסיף לצלחת פול. ו/או שומשמנזיתמיץלימון... הרבה דברים אפשר. הכי חשוב להגיש מייד, כאשר הכל עדיין חמים וטעים.
מזגתי את התוצאה לצלחות עמוקות. הוספנו פול מיצרי שהתבשל בסיר סמוך. ועם פלח הבצל שחתכתי לכל צלחת שימחת הניגוב לא ידע גבול. המבט המצועף של האבא היה שווה הכל. גם העיניים של נוריה. והכי שווה היה לחוש את פרסיליה לצידי ואת חושניותה מעיפה זיקוקים אליי...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
