| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
מכתב על שֶׁהָיָה
לפני, כמה מילים על הפוסט הקודם.
אני למוד ניסיון כאן בישרא, ולא תמיד לחיוב.
בעבר היו טרולים שתקפו אותי כאן ובמייל על התבטאויות שלי בנוגע לישראל.
וכל זאת משום שאני לא יושב בישראל.
לכן התלבטתי אם לכתוב את הפוסט הקודם.
לבסוף כתבתי, פשוט כי אני הרי לא יושב ביניכם.
והשאלה למה ישראל? הרי נוגעת בי עד מאוד.
לא לשם שיכנוע, אלא לשם הארה של חייכם שלכם בישראל.
והופתעתי, הו כמה הופתעתי.
כי אף לא תגובה אחת כאן או בכל מקום אחר, ניסתה לחבוט בי.
התגובות היו כלכך רגישות וחכמות ומאירות.
ונוגעות.
על כך אני מודה לכם מאוד.
* * *
שלום שרה,
לא יודע אם זה מכתב נכון לכתוב אלייך.
אך אני חושב שכן ראוי שאכתוב את המכתב הזה.
את נמצאת בהתלבטות היכן להמשיך ולגדל את ילדייך. שם או בישראל.
וזו צומת קשה מאוד.
עתה אני חי מחוץ לישראל.
גם לפני 20 שנה חייתי מחוץ לישראל.
אז עברתי לחיות מישראל מבחירה.
חשבתי ששם נכון לי יותר הן מבחינת הקריירה ועוד יותר משום הרגשות העמוסים שהעמסתי עלי בעקבות מלחמת יום כיפורים.
המלחמה ההיא חרטה בי פצעים בגוף ובנפש שלא בקלות הגלידו. גם כאשר הגלידו הדימום הפנימי לא פסק. בכוח הציפורניים ואישתי שהייתה החלטתי לחיות. החלטתי שאני אתמחה במחקר חקלאי. כך נאבקתי יום ולילה במשך שנים ארוכות וצלחתי את התואר הראשון ולאחריו את השני ולבסוף, לאחר 12 שנים ארוכות וקשות זכיתי להתהדר בתואר דוקטור.
היה לי רצון עז לעזוב את המדינה ולהגיע למעבדה שהייתה משאת ליבי. בפלורידה הרחוקה. התקבלתי לשם וגם סייעו לי עם מיגבלותיי הפיזיות וראיתי הרבה הצלחה. הן במעבדה והן בפרוייקטים ממשלתיים שזכיתי להם. בכדי לבנות את הקריירה שלי בארה"ב הגשתי מועמדות למישרה בשלושה מקומות יוקרתיים ולשלושתם התקבלתי. כמו אלוהים מחבק אותי שאשאר להתגורר ולעבוד בארה"ב. למשפחה היה טוב וגם מצבי הפיזי השתפר לא מעט.
אני והאגו שלי הרגשנו ברומו של עולם.
הנה הצלחתי להגשים חלום וצלחתי את הקשיים הרבים שעמדו בדרכי.
הייתה לי משפחה.
אישה אוהבת ושני ילדי קסם.
כל שהייתי צריך הוא להחליט מאיזה עץ לקטוף את הפירות.
היינו צריכים להחליט לאיזה מקום יהיו פנינו מועדות. היו הרבה לחצים עליי מכל שלושת המקומות שאבוא לעבוד אצלם. כדי להחליט בשקט ירדנו לחופשה ארוכה באוורגלייד ובקי-לרגו. מקום נהדר להירגע מלחצי היומיום. עשרה ימים של עונג בטבע עם משפחה וילדים והמון שיחות של מה נעשה ולאיפה נלך.
מהר מאוד הבנו שפעמינו מופנים לקליפורניה או ליתר דיוק לאוניברסיטת קליפורניה בדייויס. את רואה, בסיטואציה אחרת היינו יכולים אפילו ללגום קפה יחד. זהו אחד מהמקומות הטובים ביותר אקדמית בארה"ב ובעולם. מכרה הזהב האקדמי שהציעו לי שם היה גדול. משכורת נאה. תשתיות ועוד כהנה וכהנה הטבות. שמחים ושלווים שהגענו להחלטה שבנו לביתנו הקטן.
בין כל דברי הדואר הרבים שחיכו לנו מעבר לדלת, היה מיזכר מהגן של בנצעיר. בנצעיר היה אז בן 4 והלך לגן שנוהל עלידי בית הכנסת המקומי. גם הגננות והסייעות כולן היו יהודיות. שם הוא זכה למעט מנות של יהדות. למד על חגים וכל מיני עניינים שהשקיטו את הישראליות שבנו. ובכן, המיזכר, שנכתב באותיות אדומות דיווח לכל הורי הגן שבסביבות הגן מסתובבת לה כנופיית סוחרי סמים. תביני שרה, מדובר על ילדים בני שלוש עד חמש. החקירה העלתה כי כנופיית בניבליעל הסתובבה בסביבות הגן וחילקה לחלק מהילדים מידבקות ספוגות בל.ס.ד. את יודעת, מדבקות תמימות שמרטיבים אותן במעט רוק ומדביקים לזרוע בכדי ליצור קעקוע שכזה. זוועה! לשמחתנו בנצעיר לא התקרב לאנשים זרים וודאי שלא זכה במתנת המוות שלהם.
כל עולמי זועזע. גם במקום הזה, השלו והמוריק. העיר הקטנה הרוויה באנשי אקדמיה רהוטים. גמכאן מנסים להרעיל אנשים בסמים. להרעיל ילדים רכים. אני מספר לך סיפור שהתרחש לפני עשרים שנה בעיר קטנה ושקטה בפלורידה. לא, לא היה היסוס בהחלטה. היה כאב, שכך הגענו להחלטה, שכך אלוהים בחר לומר לנו את דעתו. מייד החלטנו לשוב לישראל. עם כל הכאב והפחד של מה זה ישראל בשבילי. לקח לי עוד כחצי שנה למצוא עבודה בישראל ושבנו.
ללא ספק, שזו הייתה צומת מהחשובות בחיי. מקום שבו שבתי על עקבותיי חזרה לבית ומשפחה ומקום שפוי. טוב, זו הייתה ישראל של לפני 19 שנים. עם פחות אלימות ולפני 2 אינתיפדות ומילחמה אחת. של ישראל שונה.
לעולם לא אשכח את זה.
אני בטוח שבמקום בו אתם חיים לא יכול להתרחש סיפור אימים שכזה.
אני מקווה שיהיה לכם את כל המרחב להגיע להחלטה שלכם.
אולי בכלל לא הייתי צריך לכתוב על זה.
אך מה שקרה למשפחה שלי לפני 20 שנה מעיד על מקומה האפשרי של ישראל עבור ישראלים.
גם כאשר כלכך רעים וטעונים היו יחסיי עם המדינה, עדיין היא הייתה הבית לשוב אליו.
עוד אפגוש אותך, שם או בישראל 
שדות
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
