בעוד 10 ימים שוב אני אצא לדרך.
הפעם לימים רבים מאוד.
100 ימים של אפריקה.
ותאי העור שבי רועדים.
עם כל המסעות שהתכוננתי אליהם ולמדתי וקיבצתי יבלות.
עם כל אלה אף פעם האדם אינו מוכן.
כלומר אני.
לפני שנה כשרכשתי את סיפר שיריה הנפלא נפלא של נורית זרחי,
לא ידעתי שפני יהיו מועדות לאפריקה.
אני מעיין וקורא ודומע את הספר הזה עוד ועוד.
הנפש היא אפריקה / נורית זרחי
מֵעֵבֶר לְקַו הַמַּשְׁוֶה עוֹמֵד שֻׁלְחָן.
כְּשֶׁאַתָּה נִיכְנָס בַּדֶּלֶת נָעוֹת מֵעָלָיו
נְיוּ-יוֹרְק, גִיבְּרַלְטָר, לוֹנְדוֹן. אֲבָל הַנֶּפֶשׁ הִיא אַפְרִיקָה.
לְפִי הַקַּעֲקוּעַ שֶׁחוֹרֵט הַזְּמַן בַּגּוּפִים תּוּכַל לְנַחֵשׁ.
אני ניזכר שלפני פחות מחודשיים חציתי את קו המשוה.
מהו זה שכבר מזדקר כזיכרון?
לא, לא היה שם שולחן.
בטח היה ולא ראיתי.
רק פרח ואני שמתקלף ומתקלף.
עד לקו המשווה שבי.
ועתה שוב לקו המשוה.
קל יותר.
בטוח יותר.
מפוחד יותר.
הרבה יותר.
פַּעַם הָיְתָה פֹּה עוֹנָה אַחֶרֶת,
הַקּוֹלוֹנְיָאלִיזְם הִצִּיל אוֹתָנוּ.
אָז לֹא יָכֹלְתִּי לַחְשֹׁב עַל חַיַּי בִּלְתִּי אִם בִּשְׁנַיִם
כְּשֶׁהַשֵּׁנִי גּוֹזֵל אוֹתָם תָּמִיד מִמֶּנִּי.
עַכְשָׁו נוֹתַרְנוּ הַפְּרָאִים בִּלְבַד.
כבר גופי מבעבע את קעקועיו.
כבר אני חש את האוויר החמוץ שבוקע ממני.
מזמן אחר.
מעונה אחרת.
עונה של געגוע.
עכשיו זה הפרא השקט שבי שמביט מול השקט הפראי שעוטף אותי.
שדורך את שריריו.
שאולי אני הוא. הוא אני.
בעוד רגע.
אָדָם, חַוָּה, כָּל כָּךְ הִתְרַחַקְתִּי מִכֶּם.
כָּל צַד אַתֶּם נִמְצָאִים מִמֶּנִּי תָּמִיד בַּצַּד הָאַחֵר
וַאֲנִי מְנַתֶּרֶת אַחֲרֵיכֶם מֵעֵבֶר לְעֵבֶר
עִם תִּינוֹק הַזְּמַן הַחִיוֵּר הַמִּתְקַצֵּר בִּזְרוֹעוֹתַי.
אני מנסה להתקרב אלייך.
אני רואה. גם את אליי.
אנחנו סביבנו.
אני לבד.
את אוספת כוכבים.
אני מתפשט.
הזמן מתקצר.
גם אני שנידרך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
