יומני אלפוחרה

יום טוב.

הכתיבה כאן לוותה בחוויות גופניות של שחרור רגשי.

של משהו נכון ומדוייק.

יש שיראו בזה חושפנות מיותרת.

יש שיראו בזה משהו הזוי.

אין חובה לקרוא.

זה יומני בסופו כמו גם בתחילתו של עניין.

יומטוב לכולכם חברים אהובים

חידת מכתביו של אָמור מלווה את חיי.
מטרידה.

אָמור הוא אביה של רוזנה.
סיפור הפגישה הראשונה בינינו מובא בסיפור אבואלה.
אָמור היה מנהיגה של קהילה צוענית.
קהילה הולכת ונעלמת.
ומה לי ולקהילה זו?

לפני כמה שנים הגעתי לאנדלוסיה במסגרת עבודתי.
עבודות ייעוץ.
ניהול פרוייקטים.

הרבה הסתובבתי בעולם ובאף מקום לא חשתי תחושת בית.
פעם ראשונה שהרגשתי בית מחוץ לביתי, היה כאן באנדלוסיה.
תחושה מחבקת.
חום ואווירת חיים של נערותי ובחרותי.
אווירה אנושית כבישראל של שנות ה-60 וה-70.
הקשרים הלכו והתהדקו, עד שלבסוף נעניתי להגיע לכאן לשנת שבתון.
הספרדים ריפדו את ההחלטה בתנאים טובים ואני השתכנעתי.

כאן באוניברסיטה הכרתי את סנטייגו הזקן עליו השלום.
דייג ואיש ספר.
בגיל לא מוגדר.
ועם לב אוהב ומחבק את כולם.

במהלך השנה עברתי כאן משבר נפשי ופיסי קשה מאוד.
תגובתי הייתה פגיעוּת רבה והסתגרות לכל.
רק העבודה שמרה איכשהו על שפיותי.
וגם סנטייגו שלא היה מוכן לקבל את ההאפלה שגזרתי על חיי.

הוא ששכנע אותי, והביא אותי להר לראשונה.
שם פגשתי לראשונה את אָמור.
מנהיג הכפר.
מורה ושופט.
מנהל עסקי המישפחה.
יועץ ומחבק.
איש יפה נפש.
משורר.
טייל.
איש טבע.
איש.

הוא כל כך הרשים אותי.
חדר אל מעמקי נפשי ללא מאמץ.
כאילו תמיד היה חבר נפש.
הכיר את כפתוריי הסודיים.
ולא היסס ללחוץ עליהם בזמן המתאים.

הוא אימץ אותי.

איזה מזל ואולי אין בזה כלל מזל.
כי כל חיי עמדו להשתנות.
לאחר כמה חודשים המוות בא לבקרני.

ובא אָמור לארץ ואסף אותי כאסוף שברי חרסים מנופצים.
הביא אותי להר.
הביא אותי לרוזנה.
לא ידעתי, אך הוא ידע הכל.

במותו קיבלתי ממנו חמישה מכתבים.
המכתבים הופקדו בידי רוזנה.
היא יודעת מתי למסור לי כל מיכתב.

נשמע מוזר.
כמו סיפור הלקוח מעולם אחר.
אך כשאדם מציל את חייך.
מדביק בסבלנות שבר אחרי שבר.
אתה לא שואל שאלות של למה.
אתה יודע כי כך זה צריך להיות.
אָמור הרי אף פעם לא יפגע בי.
גם לאחר מותו.

המיכתב הראשון נמסר לי מייד לאחר מותו.
במיכתב זה הסביר לי אָמור כי מקומי מובטח בכפר.
אין לי מה לחשוש.
מועצת הזקנים תמיד תתמוך בי.
ביקש שאעזור לרוזנה בסיוע לזקוקים לה בכפר.

אז זהו.
שאני ולעזור לא הלכו אז ביחד.
הייתי פוחח שכל שמעניין אותו זה האיש שדות.
עדיין עסוק במוות ובקורות חיי.
מה אני עושה כאן ולמה לא חוזר למקורותיי.
לילדיי.

אָמור נפטר ולי לא היה למעשה מה לחפש כאן יותר.
הוא היה הידיד.
האב.
האח.
המרפא.
המדריך.
המאיר.
המורה.
הכל.

אז הלכתי.
סירבתי להישאר וירדתי מההר.
התאבלתי על אָמור עם נערות הבארים.
עם שיכורי השוק.
עם הדייגים.
התפלשתי עם כאבי אחרים.
עד שנמלאתי גם בכאביי שלי.
בעצב הקורע שאָמור השאיר.

נזכרתי בכל הטוב של האיש הזה.
משהו בי התחיל לצמוח.
חזרתי.
וקיבלתי מיכתב נוסף.
מכתב תודה שחזרתי.

הייתי נרעש מאוד.
האם הוא כל כך חכם האיש הזה?
מה קורה כאן?

המכתבים היו בכתב ידו של אמור.
כך שאף אחד לא מנסה לעבוד עליי או לתמרן אותי.
אם כך, איך הוא ידע והכיר אותי כל כך טוב.
הוא ידע שארצה ללכת.
הוא ידע שאחזור.

מדהים!

כן, הוא גם ידע את המחוייבות העמוקה שלי אליו.

את המכתב השלישי קיבלתי ביום שרוזנה ביקשה שאנשא לה.
כן, היא זו שביקשה, לא אני.
רוזנה הסבירה לי שהיא לא תוכל להתחתן איתי אם לא אעמוד בתנאי המכתב.
קראתי וכל מה שהצלחתי לומר היה הא בא דא רא קא שעקבארחא מהחכאטא ועוד מיני ג'יבריש של מי שנדהם לחלוטין.
שוק מוחלט.

במיכתב הזה הסביר לי אָמור שאני הנבחר, elegido בספרדית.
משהו שהוא תערובת של מועדף, זה שהחליטו עליו, הנבחר.
למשך חמש שנים.

פיק בירכיים. רגלי חמאה ופחד עמוק.
אני? שלא שייך בכלל לקהילה הזאת.
זר, יהודי, בן תרבות שונה לחלוטין.
מה הוא חושב, חשב שאני?
מאיפה זה בא לו?

המכתב פירט חובות וחובות ועוד חובות.
הכל היה מפחיד. מאאפחיד!
טוב, אז עכשיו לא ברחתי לנערות הבארים.
לחילופין, יצאתי להרים.
לחשוב.
שיבעה ימים של חיטוט.
סיכום המאזן של חשבון חיי.

חזרתי ומצאתי כי רוזנה מאושפזת.
וגם מצאתי מיכתב ממנה.
התחתנו.

זה היה והווה מבחן לא קל.
לקבל התחייבות עם אהבה.
להסכים לבעלות של אישה עליי.
להפנים אהבה שהיה לי קשה לקבל.

התחייבות למשך 5 שנים.

המכתב הרביעי נמסר לי לפני שליחותי לבודפשט.
ללכת בעקבות אנדריי תמיד.

טוב, האיש יודע את עתידי.
הוא ידע את קורותיי הצפויים.
קשה לי עם זה מאוד.

יש לי את כל הבחירה שבעולם.
כל החופש להחליט.
גם עם זה קשה לי מאוד.
אולי אף יותר.

עדיין אני מצפה למכתב נוסף....