| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
אהבת ילדים
המראה לא השכיב אותי, כי רק נכנסתי הביתה ולא ממש יכולתי להבחין. רק לשמוע. הקשבתי לצלילים שבקעו מהסלון. ללא ספק שגיטרה אחת הפיקה צלילים מליבו של בנצעיר. אני מזהה את האיכויות שבוקעות ממנו תמיד. את הצלילים האחרים שהסתלסלו סביב צליליו לא היכרתי. ללא ספק שהיה כאן ריקוד של צלילים. הצעד הבא לא היה זהיר מספיק. לא הצלחתי לאזן את עצמי מול הצלילים ומעדתי עם הסלים. הריצפה קיפצה בלימונים ואני השתרעתי מלוא קומתי עליהם. לפני שראשי פגש את קצה הספה, עוד הספקתי לראות את פרסיליה מפסיקה לנגן בתדהמה. בנצעיר הפסיק, רק לאחר ששמע את קול החבטה.
כאשר נשימתי חזרה אלי ראיתי מעלי שני זוגות ידיים ופנים. נוגעות ברכות. חוששות. מודאגות. באותו הטון בדיוק הם שידרו. באותו הניגון.
איכשהו הם התחברו מאוד.
הבנתי עכשיו את המשהו הזה שהתרחש בקופקבנה לפני כמה שבועות. יש נגינה אנושית שקשורה לילדים שלנו. אחרים יכולים לזהות אותה בוודאות. גם אני יודע לפעמים לזהותה.
כמה מופלאה ההרגשה, כאשר אדם אהוב מזהה את הנגינה הזו שבי.
כתבתי לאמזונה אתמול בתגובה:
מי שכך אוהב/ת את ילדיו, יודע לאהוב איש/אישה באופן שמי שלא, יכול רק לחלום על כך.
כן, נוכחתי בזה אתמול שוב.
התובנה הזו (תובנה?) מאירה דלתות שסגרתי בעבר.
שנסגרו בלי שהייתי ער לכך.
המפתח מסתובב.
אולי דלת חדשה נפתחת בפני.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
