יומני אלפוחרה

כתיבה
הפוסט על אָמור ומכתביו לא היה אָמור להיכתב.
כלל וכלל לא היה על סדר יום הכתיבה.
מישהי שאלה אותי עליו.
השאלה התחילה לנקר בי.
מדוע אף פעם לא כתבתי עליו.
הוא הרי מורי ורבי ואבי הרוחני.

חשבתי והתחלתי קורא בעשרות דפים ופתקאות שהכילו סיפורים.
מחשבות.
רגשות.
תהיות.
הכל עם האיש ההוא, על האיש ההוא.
עליי.
על רוזנה.

קורא ומרגיש ומסתחרר קלות.
זמן קפה הגיע.
יורד למטבח ורוזנה שם עם חברה.
רוזנה מתרוממת ובאה להניח יד על כתפי.
מגע מרגיע יש לה.
ואז חשתי חום.
אני בוער.
הסתבר לי שאני פשוט קודח מחום.
לקחתי משהו להפיג את החום.
התקלחתי.
וחזרתי לחדר עבודתי.
התיישבתי וגל כאב של סכינים פילח את מעיי.
ואחריו עוד אחד ועוד אחד.

המוזר שלא הרגשתי כל חולשה או מחלה.
רק חום וגלי כאבים.

במקביל התחיל לנבוע חוט קטן.
פתיל של רצון לכתיבה.
התיישבתי והתחלתי לתקתק.
ויצאה כותרת.
תמיד באה הכותרת קודם כל.
היא קצה החוט המגלגל את סיפורי.
והנה נכתבה לה כותרת:
"חמישה מכתבים"

הבנתי את החום והכאבים במעיי.
משהו מנסה לצאת מתוכי.
להיוולד.
הגיע הזמן.
הגיע זמנו.

וכך נכתב הפוסט תוך חום וכאבים.

לא כל כך ידעתי מה אני כותב.
כשסיימתי.
קראתי לאט, לאט מאוד.
ובכיתי שכך ניכתבו המילים.
ושמחתי שיצא פוסט מבולבל משהו.
הרגיש לי שאני שואל ולא פוחד.

ואז גם ירד החום.
נעלמו הכאבים.

עוד משהו שהצליח לצאת ממעמקים.
עוד לידה קטנה של חיי.

פרסום
קראתי שוב ולא ידעתי אם לפרסם.
נראה לי גם חושפני וגם הזוי.
זו כתיבה על האיש אולי המשמעותי ביותר לחיי.
האיש שהעניק לי חיים חדשים.

חששתי שפוסט ארוך וחושפני כזה לא יהדהד נכון.
אולי אף לא יעורר עניין.
לא רציתי לחוות אדישות.
תגובות של חובה.

לכן, שלחתי את הפוסט לחברה מאוד יקרה וחשובה לי.
תגובתה הבהירה לי ללא ספק, כי כן אפרסם.
אז פירסמתי.

הפתעה
שוב הופתעתי.
או נכון יותר, אתם הפתעתם אותי.
מאיכות התגובות.
כנותן.
המילים שבאו מהלב ועם הלב.
שוב נוכחתי כמה איכותי המקום הזה.
המשפחה הזו.

התגובות והשיחות שהתפתחו כאן.
אתמול וגם היום.
שבו אותי בקסם האנשים שפה.

ציטוט
ואין יותר מתאים כאן מלצטט את אָמור:

לחשוב (גם) עם הלב
להרגיש (גם) עם הדעת