| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2004
גבינת עיזים
חברים במשפחת ישרא שלי מתחבטים.
שואלים מה קורה להם.
למה אין להם כבר את "המגע" הקסום של המיקלדת בליבם.
רק שומרים על קשר עם קוראיהם.
ועוד מיני מחשבות שנוגעות בי.
האם כל חיינו הם סערות?
האם רק אז אנו במיטבנו?
ברור שלא.
ברור שהבלוג קיים להבעה של הכל.
של כל דבר.
ולפני ימים כתבתי למ' אחת קסומה הידועה בכינויה אמל"ש:
בי את נוגעת ואת יודעת מדוע?
כי כדי לגעת לא צריך להציג סערה.
עם קשיים עצומים.
אומנם הקורא חש אז אמפטיה ומגיב בהתאם. והכותב מתנקה וסופג.
אני חושב שיש כאן גם עיוות ספקטראלי לא קטן.
כי המדיה הזו היא כמים לקרן האור. הקרן נשברת משנה כיוון, משנה עוצמה ויש שגם את איכותה הספקטראלית.
והתגובה עושה דרך הפוכה אלייך הכותבת.
כתיבה מינורית זעירה כמו חוכמתה העצומה של ירדן בפיתרון המפלצת והחלום, הרבה יותר "שווה" אולי.
אמירה קטנה שהיא ענקית.
אמירה כמו זיקוק מתרומם.
שובל של אש, וכשמגיע לרום הנכון פורח באלפי נגוהות המרחיבות את הלב, מציפות חווייתית ורגשית.
מעבר למגבלות המדיה.
מעבר למרחק.
ואני אפסיק כעת, כי משום מה אני נרגש בכתיבה אלייך.
רציתי לכתוב חיבוק ויצא לי זיקוק.
את יודעת למה?
כי את סופר מיוחדת בעולמך ובהצגתו של עולמך.
אני יכול למלא עוד שורות של תיאוריות ותהליכים.
וכך אומנם רציתי.
אך הנה, בעודי כותב, בא לי פתאום אור קטן.
מבליח מתוך המים השקטים.
אורות, כאשר אני שקט מספיק ולא מפריע להם,
הם מייפים את ימיי.
וכך הוא נראה הקטן היפה הזה...
עוטפים גבינת עיזים בעלי גפן ספוגים בשמן זית ועלי רוזמרין.
אתם יודעים מה קורה לגבינה העיזים לאחר חודש במקום קריר ואפל?
אור גדול עולה ממנה ללב.
לחושניות.
לאהבה.
ובסך הכל דיברתי על גבינת עיזים.
יומטוב אחי 
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
