| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2007
אדמת השמים
הלילה קר מאוד. עטוף בשמיכת צמר עיזים יצאתי בצעדים כבדים ורכים אל החוץ. התיישבתי על האדמה, נשען על גזע עץ, נותן לאוויר הקר לחדור מבעד לקפלי השמיכה. חשתי את הבעירה בחלציי נירגעת. כנראה שנרדמתי, ויד רכה טלטלה אותי בעדינות. ג'רמיה ישב לידי צמוד צמוד, בחשיכה ראיתי את שיניו הלבנות מחייכות אלי. הוא הושיט לי כוס מהבילה של תה העשבים הקסום שלו. הריח היה מזמין וגם החום הצורב של כוס האלומיניום לא מנע ממני ללגום. הוא הניח את זרועו הדקה סביבי ואמר לי שכך הם הלילות הראשונים. רוויי פחד. הוא אף פעם לא ראה מישהו שיודע לספוג מנות גדולות כלכך של כאב ואי ידיעה ועדיין לאהוב. הוא רוצה ללמוד. הוא רוצה להתאהב. אהבתי כבר הלילה, אמרתי לו. הוא חייך והושיט לי משהו שחש בחשיכה כמו בובת עץ קטנה. לילה טוב הוא אמר וקם ופנה לאוהל שלו.
ידעתי שאני צריך לפרום את הקשר שנוצר הלילה. ראיתי כבר איך אני מטפטף לתוכה תכולות ממקומות שלא היכרתי. ידעתי שזה לא הזמן הנכון, עדיין. אולי אף פעם לא יהיה עבורי הזמן הנכון. לא, זה לא פשוט להיות במחיצת אישה שיכולה בכל רגע נתון לשלוח את עצמה אל מתחת לדיונות של נפשי. לגלות את האוניות הטרופות שבקירבי ולשלות אוצרות שמעולם לא ראיתי. גם לא הייתי זוכה לראות. כל פעם שהיא דולה פריט ומאירה אותו מולי, חדר מתמוטט בי. מבנה שאין לי כבר צורך בו. שהכביד על כל אשר אני מנסה לבנות היום. היא עושה את זה בעדינות. בחיבוק שרק היא יודעת. ואני נמס אל תוך החיבוק הזה ומאפשר לה לטעום מהמעיים שלי. מאשר הייתי אז והיום. מאשר אהיה. הו כן, זה מפחיד. זה מאיים על המוכר והחביב שאני מכיר. היא מלמדת אותי על דרכים אחרות להתמזגות גופנית ונפשית. לראשונה אני חווה עונג וכאב ואין שם כאב ואין שם עונג. רק תחושה של רוח מלכות. תחושה חדשה. רוח חדשה.
כוכב שביט קורע את הרקיע מעליי. חבל שלא ביקשתי בקשה. אני עוצם עיניים ומרגיש את מגעו של ג'רמיה עדיין על כתפי. הוא ידע שהכוכב יפלח את קרקע השמים מעל. הוא זרע בהם בקשה להתאהב.
אני כבר שכחתי לחוש את הזרעים שיש מעליי.
מבטי היה נעוץ שנים רבות מידי באדמה שבין רגלי.
הגיעה העת שגם אני אחוש את הקרקע שמעלי, לא רק מתחתיי.
נכנסתי לאוהל התקשורת בכדי לכתוב את המילים שלי, כדי שלא יתפוגגו עם שחר.
עתה אשוב לאוהל ואתכרבל אל תוכה של פרסיליה.
לילה טוב.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
