| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2007
שתי מילים
תמיד אפשר לפתוח במילים של חיים ואהבה.
או של מוות וחשיכה.
גמשל אור.
הפעם הבחירה לא הייתה בידי.
רק הקבלה הייתה שלי.
אני לא יודע מה היה במילים ההן חשוב כלכך, שכה הרבה מחיי נתתי בכדי להביא אותן אליה. אני מקווה שהאישה זכתה בהן.
כבר בבוקר יכולתי לחוש כי משהו עומד להתרחש. העשב היבש ניסר ברוח. היה נדמה לי שאני שומע לחישות ממרחקים. אך באפריקה, כמו באפריקה, מגיעים הקולות ממקומות מוזרים. כך הפלגתי לי במחשבות מצפה שנגיע בסופו של יום למחנה הלילה, ונתחיל להתארגן לשהיה עד לראשית אוגוסט.
ואז היא נעמדה מולי. ידעתי את יופייה מתמונות וסיפורים סביב האש של הלילה, אך לא זכיתי לראות אותה. היא נעמדה מול המכונית מסרבת לנוע. מהפנטת אותי במבטה. כמה זמן אני כלוא בתוך המבט הזה. לא יודע. זמנים רבים כנראה. הלחישות נהיו ברורות מאוד. מאזכרות את שתי הנשים שבשיר. הרי הבטחתי ללוות ואומנם קיימתי. עתה הדרישה הייתה ברורה. אני חייב לבוא למקום שאיני מכיר ואולי לא אשוב משם. כך הלחישות הסמויות מהעין וכך נקבת הקוּדוּ המדהימה הזו שלא מוותרת לי ולו במילימטר. אני והיא הופכים להיות צעד משותף. היא קוראת אותי בכף ידי הפתוחה.
היבטתי לפרסיליה שדמתה לדימעה נוצצת בשמש הצהרים. היא ירדה מהמכונית ועברה למשאית הסיוע. כדי לייצר את הלבדיות לחצתי על דוושת הדלק. עצרתי את המכונית וירדתי לערוץ. משם נישאתי למקומות של אי-פשר. שבהם יש רק קפלים של חיים. אחרי ארבעה ימים שבתי. כך הם אמרו לי. בלי קול, בלי נשימה, בלי כליות מתפקדות. עם לב שקט וחלש מידי. עם ידיים לא מתפקדות. ניסיתי לדבר ולא יכולתי. לאחר עוד שישה ימים של רצון לשוב. של מאבק במשא שהבאתי משם התחלתי להבין את הצללים שהקיפו את המיטה שלי.
כמעט דבר ראשון שעשיתי הוא להתקשר ולומר שתי מילים.
אתמול חשתי שהמילים כבר ניפרדות ממני. מנסות לשוב לצור מחצבתן. התקשרתי והן נטשו אותי. אני מקווה שהן הגיעו לביתן. כי האישה האחת לא תנוח עד שהאישה תזכה במנוחה.
אני יודע שדבריי סתומים. ולא בכדי.
כמו תמיד, אפשר להמשיך הלאה.
לבלוג קריא וברור יותר.
לפחות אפשר להנות מנקבת הקוּדוּ היפהפייה הזו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
