יומני אלפוחרה

מין יום שכזה.
יום שהחל בתחושות של כאב.
מקנן בעצמות.
עם שקט כבד ומכביד.

ישרא נראה לי פתאום רחוק ומרוחק.
גם ישראל המתקרבת אליי.
נראתה לי בלתי מושגת.
קשה הנסיעה הממשמשת ובאה.
כמו תמיד.

באמצעיתו של יום טלפון מרואה החשבון.
יש בעיות בבנק.
אז ישבנו כמה שעות ופתרנו מיסתרי מספרים.

אני אוהב מתמטיקה.
מספרים, לא כל כך.
בקליפתם היבשה הם לא מתרגשים.
אני נדחה על-ידי פעולות של חיבור מקלטי מס לחיי.
כמו שני עכברים מחטטים אחר פירורי גבינות.
כך נראינו היום, עם חיים בצל המיספרים.

נזכרתי בפוסט של כמה זה 1+1 וקצת נרגעתי.

חזרתי הביתה ושידורי הרדיו מהארץ הביאו את תישעה באב.
התאים ליום החם והלוהט בלחותו.
התאים לכבדות ששיקעה את עצמה בתוכי.

שלחתי גלגל הצלה לכיוון קרחת היער שלי.
ןחויכתי.
צלצל אליי השקט ממעמקיי.

נזכרתי בפוסט אחר שכתבתי כמעט על אותו מקום.
לפני 3 חודשים.
האייל.
מרפא וחיוך ושימחה הביא לי.
תקראו.

ואיך אוכל לסיים ללא רע ותיק המלווה עם מילותיו את חיי כבר זמן.

פַּבְּלוֹ נֵרוּדָה.
Pablo Neruda

תמיד מעיר אותי ממקומי.
גם בשימחה.
גם בעצבות.

בימים אלה חוגג העולם 100 שנים להולדתו.
גם אני אצטרף לחגיגות.

הוא ידוע ומפורסם בספר שיריו: עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש משנת 1924.

מכל ספריו אני אוהב דווקא את שירי הקפיטן (1956).
שיר אחד שם שאני חוזר אליו עוד ועוד.

האדמה שֶׁבָּךְ.
(שמעתי שהשיר קיים בקובץ מתורגם על-ידי טל ניצן-קרן)
מספר שורות משם (בתרגומי המוגבל מספרדית):

...

נוגעות רגליי באלה שלך ופי משיק לשפתייך,
גדלת,
כתפייך גבהות כשתי גבעות,
שדייך מטיילים בחזי,
פושט זרועותיי להקיף את הקו הדק,
קו הירח הדקיק של מותנייך

...
ומתכופף אל פיך לנשק את האדמה.