יומני אלפוחרה

יָשַׁבְתִּי אֶתְמוֹל בְּבָּר

דִּבְרֵי-הַלֹּא שֶׁבְּחַיַי.

זֶה בְּסֵדֶר, יֵשׁ לִי גַּם אֶת בָּר דִּבְרֵי-הַכֵּן.

אַךְ אֶתְמוֹל נִמְשַׁכְתִּי דַּוְקָא

אֶל הַלֹּא,

שָׁם קֶצֶף הַבִּירָה הַשְּׁחוֹרָה הֵצִיץ אֵלַי

וְסִפֵּר לִי מַה שֶׁאֵינִי.

מישהו פעם אמר כי לפני שמצליחים לקבל את ההווה, הדרך למחר כנראה נחסמת.

בעיקר כשהמפתחות נשארו בעבר.

זה היום הזה שמדגיש את הנגיעה של העבר.
לא, אין לי את המפתחות לחדרים האפלים של אז, אשר עדיין מסתכלים בי.
34 שנים ועדיין אני מנסה כל מפתח שנקרה בדרכי.

אולי הגיע הזמן להפסיק ולנסות.

לקבל את האפילה הזו שבי.  שכך היא וכך אני בעולם הזה.  בהווה הזה.

שחייב אני להמשיך ולשלם את המשכנתא הזו עד לנשימת אפי האחרונה.

גּוּף וּנְשָׁמָה

לִי נָתַתָּ

עַד

אַר. פִּי. גִ'י

אוֹתִי קָרַע

וּבָאת יִשְׂרָאֵלָה

וְהֶעֱנַקְתְּ לִי

גַּם מַשְׁכַּנְתָּא

לִפְדוֹת אֶת עַצְמִי

לִּמַּדְתִּי אוֹתִי

בְּתַשְׁלוּם

חָדְשִׁי לִטַּפְתַּנִי

קֶרֶן וְרִבִּית

חִשַּׁבְתִּי

לִי

רְסִיסֵי חַיַי

פָּדִיתִי

תּוֹדָה

יִשְׂרָאֵלָה

מוֹדֶה

אֲנִי

כְּבָר פֹּה

בְּאֶרֶץ הַחַיִּים

ובדרך לפדות את עצמי לארץ החיים שבי.