| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2007
זרות
עוד לפני שאני מסיים להתעורר, אני יודע את חום הגוף שלצידי. תמיד יש שמץ של זרות בגוף שלצידי. גם לאחר הרבה לילות של מגע ונשימה וטעימות. הגוף שלצידי אף פעם לא יכול להיות ללא שמץ זרות. וטוב שכך. יש בכך משום ההגדרה של היכן אני מסתיים לעולם. גם במיטתי.
כאשר התאוששתי באותו היום, התחושה הייתה חריפה יותר. כל דבר מחריף באבק אפריקה. הכילה שסביבי לא יכלה לעצור את האבק. התחושה בין אצבעותיי הייתה כרגע של פנטומימה. רגע אחד לפני אנחה או דיבור או מלמול של בוקר טוב. הגוף שהיה שרוע לצידי היה יותר זר מהרגיל. הוא היה מעבר לשכבות האבק שהצטברו בסופת הלילה. כאילו לא היינו בין קירות. כאילו לא היינו שני אנשים. רק את עצמי חשתי וכל השאר היה זר עד לכאב.
כל הדרך התרגשתי. כל מהמורה הקפיצה לי זכרונות וציפיות. ניסיתי להחניק את התמונות שיהיו. שוב אני נוהג בצד השמאלי של הכביש. לנהוג בצד שמאל דורש תשומת לב. בעיקר במיקום שלך יחסית לאחרים על הכביש. מהפעם האחרונה שנהגתי, כמעט ולא שבתי. עתה אני ממשיך. שוב פרסיליה יושבת לצידי. מנחה אותי. נוגעת ברעש שבי עם השקט שלה. אני אוהב את קימוריה לצידי. הם מזכירים לי הרבה מסע. מהרגע הראשון בברזיל ועד עתה. כלכך הרבה צעדים פסעתי. לכלכך הרבה עומקים סחבתי אותה איתי. לא חמישה חודשים אנו מכירים. יותר מחיים שלמים.
הקפה שלגמנו בחנייה קירב אותנו עוד יותר לנקודת המיפגש. טוב היה לעצור ולספוג את השקט של הסוואנה. לשוב וללגום עוד מאבק אפריקה. הרגשתי שאני מחליף מדים. מיושב עיר משתקם בגופו, צבעתי את פני וגופי בלבוש הרגשות שאפריקה עוטה עליך. החיוך שלי התחלף והצליח לגעת בפרסיליה אחרי זמן רב. כנראה שרק במסעות האלה אנו מצליחים להצטוות כראוי. לפני ששבנו למכונית התחבקנו. בהתחלה הרגשתי כמו אז. חיבוק שנוגע בעצמות ומרעיד את כל הגוף. להפתעתי זה התחלף. הפסקנו לרעוד. מקבלים כל אחד את השני לתוכו. לרגע הרגשתי פרסיליה והבנתי את כל פחדיה. אחרכך ראיתי אותה חיוורת מאוד. הפחד שבי הצטייר אלי מעיניה.
* * *
ג'רמייה היה הראשון לקבל אותנו. אחרכך למדתי שהוא נטע את עצמו בעמוד השער כבר לאחר ארוחת בוקר. אף לרגע לא השפיל את המבט. עצרתי לידו והתהפנטתי אל עיניו. הוא לא זע. רק עיניו ניטבעו בתוך שלי. זה כבר היה יותר מידי בשבילי ליום אחד. חשתי איך הסחרחורת מכה בי כמו גל שנבלם בעוצמה בחזה שלי. בשנייה אחת הוא היה לידי. תומך מצד אחד ופרסיליה מהצד השני. באותו הרגע יכולתי לחוש את צל הצער שהגעתי לכאן. הסחרחורת צעקה בי. לא מצאתי נחמה בידיים שאחזו בי. התגעגעתי מאוד למיטה ולאחות המלווה.
התעוררתי ומצאתי חום גוף זר סביבי. הייתי לבד.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
